הלכות שמיטה ויובל

יש בכללן שתיים ועשרים מצוות--תשע מצוות עשה, ושלוש עשרה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שתשבות הארץ ממלאכתה בשביעית; (ב) שלא יעבוד עבודת הארץ בשנה זו; (ג) שלא יעבוד עבודת האילן בשנה זו; (ד) שלא יקצור הספיח כנגד הקוצרים; (ה) שלא יבצור הנזירים כנגד הבוצרים; (ו) שישמיט מה שתוציא הארץ; (ז) שישמיט כל הלוואתו; (ח) שלא ייגוש ולא יתבע הלווה; (ט) שלא יימנע מלהלוות קודם השמיטה כדי שלא יאבד ממונו; (י) לספור השנים שבע שבע; (יא) לקדש שנת החמישים; (יב) לתקוע בשופר בעשירי לתשרי כדי לצאת עבדים חופשי; (יג) שלא תיעבד אדמה בשנה זו; (יד) שלא יקצור ספיחיה כנגד הקוצרים; (טו) שלא יבצור נזיריה כנגד הבוצרים; (טז) ליתן גאולה לארץ בשנה זו, וזה הוא דין שדה אחוזה ושדה מקנה; (יז) שלא תימכר הארץ לצמיתות; (יח) דין בתי ערי חומה; (יט) שלא ינחל כל שבט לוי בארץ ישראל, אלא נותנין להם ערים מתנה לשבת בהם; (כ) שלא ייקח שבט לוי חלק בביזה; (כא) ליתן ללויים ערים לשבת ומגרשיהן; (כב) שלא יימכר מגרש עריהם, אלא גואלים לעולם בין לפני היובל בין לאחר היובל.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק א

א,א  מצות עשה לשבות בשנה שביעית מעבודת הארץ ועבודת האילנות--שנאמר "ושבתה הארץ, שבת לה'" (ויקרא כה,ב), ונאמר "בחריש ובקציר, תשבות" (שמות לד,כא).  וכל העושה מלאכה מעבודת הארץ או האילנות בשנה זו, ביטל מצות עשה, ועבר על לא תעשה, שנאמר "שדך לא תזרע, וכרמך לא תזמור" (ויקרא כה,ד).

א,ב  אינו לוקה מן התורה אלא על הזריעה או על הזמירה, ועל הקצירה או על הבציר; ואחד כרם, ואחד שאר האילנות.  [ג] וזמירה בכלל זריעה, ובצירה בכלל קצירה.  ולמה פרטן הכתוב--לומר לך על שתי תולדות אלו בלבד, הוא שחייב.  ועל שאר התולדות שבעבודת הארץ, עם שאר האבות שלא נתפרשו בעניין זה--אינו לוקה עליהן, אבל מכין אותו מכת מרדות.

א,ג  [ד] כיצד:  החורש או החופר לצורך הקרקע, או המסקל, או המזבל, וכיוצא בהן משאר עבודת הארץ, וכן המבריך, או המרכיב, או הנוטע, וכיוצא בהן מעבודת האילנות--מכין אותו מכת מרדות מדבריהם.

א,ד  [ה] אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק, ולא יחתוך היבולת מן האילנות, ולא יפרק העלין והבדים היבשים, ולא יאבק את צמרתו באבק, ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמה כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך, ולא יסוך את הפגין, ולא ינקוב אותן, ולא יכרוך את הנטיעות, ולא יקטום אותן, ולא יפסג את האילנות, וכן שאר כל עבודות האילן.  ואם עשה אחת מאלו בשביעית, מכין אותו מכת מרדות.

א,ה  [ו] אין מציתין את האור באישת הקנים, מפני שהוא עבודת קרקע; ואין מלמדין את הפרה לחרוש אלא בחול.  ואין בודקין את הזרעים בעציץ מלא עפר, אבל בודקין אותו בעציץ מלא גללים; ושורין את הזרעים בשביעית, כדי לזורען במוצאי שביעית.  ומקיימין את האלויי בראש הגג, אבל אין משקין אותו.

א,ו  [ז] סוקרין את האילן בסקרה, וטוענין אותו באבנים, ועודרין תחת הגפנים.  והמקשקש בזיתים--אם להברות את האילן, אסור; ואם לסתום את הפצימים, מותר.

א,ז  [ח] משקין בית השלהין בשביעית, והיא שדה הזרעים שהיא צמאה ביותר.  וכן שדה האילנות--אם היו מרוחקין זה מזה יתר מעשר לבית סאה--מושכין את המים מאילן לאילן, אבל לא ישקו את כל השדה; ואם היו מקורבין זה לזה עשר לבית סאה, משקין כל השדה בשבילן.

א,ח  וכן עפר הלבן--מרבצין אותו במים בשביעית, בשביל האילנות שלא יפסדו.  [ט] ועושין עוגייות לגפנים; ועושין את אמת המים כתחילה, וממלאין את הנקעים מים.  [י] ומפני מה התירו כל אלו:  שאם לא ישקה, תיעשה הארץ מלחה וימות כל עץ שבה; והואיל ואיסור הדברים האלו וכיוצא בהם מדבריהם, לא גזרו על אלו--שאין אסור מן התורה אלא אותן שתי אבות ושתי תולדות שלהם, כמו שביארנו.

א,ט  [יא] משרבו האנסין, והטילו מלכי גויים על ישראל לעשות מזונות לחילותיהן--התירו לזרוע להן בשביעית, דברים שצריכין להם עבדי המלך בלבד; וכן מי שכפה אותו אנס לעשות בשביעית בחינם, כמו עבודת המלך וכיוצא בה--הרי זה עושה.

א,י  [יב] הנוטע בשביעית, בין בשוגג בין במזיד--יעקור:  מפני שישראל חשודין על השביעית--אם תאמר בשוגג יקיים, יאמר המזיד שוגג הייתי.

א,יא  [יג] החורש את שדהו, או נרה, או זיבלה, בשביעית כדי שתהיה יפה לזריעה במוצאי שביעית--קונסין אותו, ולא יזרענה במוצאי שביעית; ואין חוכרין אותה ממנו כדי לזורעה, אלא תהי בורה לפניו.  ואם מת, יזרענה בנו.

א,יב  [יד] המעביר קוצים מארצו בשביעית, כדי לתקנה למוצאי שביעית, או שסיקל ממנה אבנים--אף על פי שאינו רשאי--לא קנסו אותו, ומותר לו לזורעה למוצאי שביעית.

א,יג  [טו] הטומן לפת וצנונות וכיוצא בהן בשביעית--אם היו מקצת העלין מגולין, אינו חושש; ואם לאו, אסור.  הטומן את הלוף וכיוצא בו--לא יפחות מארבעת קבים על גובה טפח, וטפח עפר על גביו; וטומנו במקום דריסת האדם, כדי שלא יצמח.  ומותר למרס באורז בשביעית, אבל לא יכסח.

א,יד  [טז] בראשונה היו אומרים, מלקט הוא אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו--והוא שייטול הגס הגס, כדי שלא יתכוון לנקות הארץ; אבל משדה חברו, נוטל בין דק בין גס.  משרבו עוברי עבירה שמתכוונין לנקות, ואומרין הגס הגס אנו לוקטין, אסרו שייטול אדם כלום משדהו, אלא מתוך שדה חברו--והוא שלא ילקט בטובה, שלא יאמר לו ראה כמה טובה עשיתי לך שהרי ניקיתי שדך.

א,טו  [יז] הייתה בהמה עומדת בתוך שדהו--מלקט ומביא לפניה, שבהמתו מוכחת עליו; וכן אם הייתה כירתו--מלקט הכול ומדליק, שכירתו מוכחת עליו.

א,טז  [יח] הקוצץ אילן או שתיים לעצים, הרי זה מותר לשרש.  קצץ שלושה או יתר זה בצד זה--לא ישרש, שהרי מתקן את הארץ; אלא קוצץ מעם הארץ, ומניח שורשיו בארץ.  במה דברים אמורים, בקוצץ מתוך שלו; אבל משדה חברו, מותר לשרש.

א,יז  [יט] המבקע בזית ליטול עצים--לא יחפה מקום הביקוע בעפר, מפני שהיא עבודה; אבל מכסה באבנים, או בקש.  [כ] המזנב בגפנים, והקוצץ קנים--הרי זה קוצץ כדרכו, בקורדום ובמגל ובמגירה ובכל מה שירצה.

א,יח  [כא] אין קוצצין בתולת שקמה בשביעית, כדרך שקוצצין בשאר השנים--מפני שקציצתה עבודת אילן, שבקציצה זו תגדל ותוסיף; ואם צרך לעציה, קוצץ אותה שלא כדרך עבודתה.  [כב] כיצד קוצצה, מעם הארץ או למעלה מעשרה טפחים.  אילן שנפשח, קושרין אותו בשביעית--לא שיעלה, אלא שלא יוסיף.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק ב

ב,א  לא יוציא אדם זבלים מחצרו, וייתן בתוך שדהו בשביעית--מפני שנראה כמזבל, כדי שתהיה יפה לזריעה; ואם הוציא והעמיד ממנו אשפה, מותר.  ולא יעשה אשפה בתוך שדהו, עד שיעבור הזמן שמזבלין בו לעבודת הארץ--והוא משיקשור המתיק.

ב,ב  ולא יעשה אשפה פחותה ממאה וחמישים סאה של זבל, כדי שתהיה ניכרת שהיא אשפה; ואם ירצה להוסיף, מוסיף.  היה לו דבר מועט, מוסיף עליו והולך.  ולא יעשה בכל בית סאה, יתר משלוש אשפתות.  [ב] והרוצה לעשות כל שדהו שלוש שלוש אשפתות לתוך בית סאה, עושה; והרוצה לעשות זבלו אוצר, עושה.

ב,ג  היה מעמיד הזבל על הסלע, או שהעמיק בארץ שלושה טפחים והערים הזבל, או שבנה על הארץ גובה שלושה והעמיד עליו הזבל--אינו צריך שיעור.  אפילו עשה כן כמה אשפתות לתוך בית סאה, בין גדולות בין קטנות--מותר:  שהרי הדבר ניכר שאינן לעבודת הארץ, אלא לכניסת הזבל.

ב,ד  מותר לאדם להוציא זבל מן הסהר של צאן, ונותן לתוך שדהו כדרך כל מכניסי זבל.  והעושה דיר בתוך שדהו בשביעית, לא יעשהו יתר על בית סאתיים; ויכניס הצאן לתוכו.  וכשיזבלו את כל הדיר--מניח דופן אחד מדופני הדיר, ועושה דיר אחר בצידו:  נמצא מזבל בתוך שדהו, בית ארבעת סאין.

ב,ה  הייתה כל שדהו בית ארבעת סאין--משייר ממנה מקצת, מפני מראית העין:  כדי שיידעו הכול, שהצאן הטילו בה ונידיירה; ולא יאמרו, זיבל זה כל שדהו בשביעית.

ב,ו  לא יפתח אדם מחצב כתחילה לתוך שדהו בשביעית--שמא יאמרו לתקן שדהו נתכוון, שיסיר ממנה הסלע; ואם התחיל מקודם שביעית, ופיצל ממנו שבע ועשרים אבנים בריבוע שלוש על שלוש על רום שלוש, כל אבן מהן אמה על אמה ברום אמה או גדולות מזו--הרי זה מותר לנקר ממנו בשביעית, כל שירצה.

ב,ז  גדר של אבנים שיש בגובהו עשרה טפחים או יתר, ורצה ליטול כל אבניו--אם היו בו עשר אבנים או יתר, כל אחת מהן משאוי שניים או גדולות מזו--הרי זה נוטל, שהרואה יודע שלצורך האבנים הוא נוטל.  היה פחות מעשרה, או שהיו בו פחות מעשר אבנים, או שהיו אבניו קטנות ממשאוי שניים שניים--נוטל עד שיניח טפח סמוך לארץ.

ב,ח  במה דברים אמורים, בשנתכוון לתקן שדהו, והתחיל ליטול בשביעית; אבל אם לא נתכוון לתקן שדהו, או שהתחיל מקודם שביעית--נוטל בשביעית כל מה שירצה מכל מקום, וגורד עד לארץ.  וכן אם היה נוטל משדה חברו--אף על פי שהוא קבלן, גורד עד לארץ.

ב,ט  אבנים שראויין שתזעזע אותן המחרשה, או שהיו מכוסות ונתגלו--אם יש בהן שתיים של משאוי שניים שניים, הרי זה מותר ליטול אותן; היו קטנות מזה, לא יינטלו.

ב,י  המסקל שדהו בשביעית, מפני שהוא צריך לאבנים--נוטל את העליונות, ומניח את הנוגעות בארץ; וכן אם היה לו בשדהו גרגש של צרורות, או גל של אבנים--נוטל את העליונות, ומניח את הנוגעות בארץ:  ואם יש תחתיהן סלע, או קש--ייטול את כולן.

ב,יא  לא ימלא אדם גיא עפר, או יתקנו בעפר--מפני שהוא מתקן את הארץ.  אבל עושה הוא חיץ על פי הגיא; וכל אבן שיכול לפשוט את ידו וליטלה, והוא עומד על שפת הגיא--הרי זו תינטל.

ב,יב  אבני כתף, והם הניטלות שתיים שלוש על הכתף--מותר להביאן מכל מקום, בין משדה חברו בין משדהו; וכן הקבלן מביא מכל מקום, ואפילו אבנים קטנות, בין משדה שקיבלה, בין משדה שלא קיבלה.

ב,יג  פרצה שהיא סוגה בעפר--אם אינה מכשלת את הרבים, אסור לבנותה; ואם הייתה מכשלת את הרבים, או שלא הייתה סוגה בעפר אלא פתוחה לרשות הרבים--הרי זה מותר לבנותה.

ב,יד  אסור לו לבנות גדר בשביעית, בין שדהו לשדה חברו; אבל בונה גדר, בינו לבין רשות הרבים.  ומותר להעמיק עד הסלע; ומוציא את העפר, וצוברו בתוך שדהו כדרך כל מעמידי זבל.  וכן אם חפר בור ושיח ומערה בשביעית, צובר העפר בתוך שדהו כדרך כל החופרים.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק ג

ג,א  עבודת הארץ בשנה שישית, שלושים יום סמוך לשביעית--אסורה הלכה למשה מסיניי, מפני שהוא מתקנה לשביעית; ודבר זה בזמן שבית המקדש קיים, הוא שנאסר מפי השמועה.  וגזרו חכמים שלא יהיו חורשים שדה האילן ערב שביעית בזמן המקדש, אלא עד העצרת; ושדה הלבן, עד הפסח.  ובזמן שאין המקדש קיים, מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה כדין תורה.

ג,ב  איזו היא שדה האילן, כל שלושה אילנות לבית סאה.  אחד אילן סרק, ואחד אילן מאכל, ואפילו הן של שלושה אנשים--רואין אותן כאילו הם תאנים:  אם ראויין לעשות כיכר דבילה של שישים מנה, חורשין כל בית סאה בשבילם--והוא שיהיה ריחוק בין כל אחד ואחד, כדי שיהיה הבקר יכול לעבור בכליו.

ג,ג  היו פחות משלושה לבית סאה, או שהיו שלושה ואחד ראוי לעשות שישים מנה או יתר, והשניים אינן ראויין לעשות, או שניים ראויין לעשות אפילו מאה מנה, ואחד אינו עושה--אין חורשין להן אלא צורכן, והוא מלוא האורה וסלו חוצה לו.

ג,ד  היו משלושה ועד תשעה, וראויין לעשות שישים מנה--חורשין כל בית סאה בשבילן, ואף על פי שיש בהם מה שאינו ראוי לעשות.  [ה] היו עשרה אילנות לתוך בית סאה או יתר, בין עושין בין שאינן עושין--חורשין כל בית סאה בשבילן.

ג,ה  עשר נטיעות מפוזרות לתוך בית סאה, חורשין כל בית סאה בשבילן עד ראש השנה; ודבר זה, הלכה למשה מסיניי.  [ו] היו עשויות שורה אחת, או מוקפות עטרה--אין חורשין להן אלא צורכן לכל אחת ואחת.  והדלועין עם הנטיעות, מצטרפין לעשרה.

ג,ו  [ז] איזו היא נטיעה--זה האילן הקטן, כל זמן שקוראין לו נטיעה.  [ח] אילן שנקצץ והוציא חליפין--אם נקצץ מטפח ולמעלה, הרי הוא כאילן; מטפח ולמטה, הרי הוא כנטיעה.  [ט] וכל הדברים האלו בזמן המקדש, כמו שאמרנו; אבל בזמן הזה, מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה.

ג,ז  אף בזמן המקדש, מותר לסקל השדות, ולזבל ולעדור המקשאות והמדלעות ובית השלהין--עד ראש השנה.  ומזבלין ומפרקין ומאבקין ומעשנין ומקרסמין ומזרדין ומפסלין ומזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן וקוטמין אותן, ועושין להם בתים, ומשקין אותן, וסכין את הפגין, ומנקבין אותן:  כל עבודות אלו מותרות בערב שביעית עד ראש השנה של שביעית, ואפילו בזמן המקדש.

ג,ח  [י] פגי ערב שביעית שנכנסו לשביעית, ושל שביעית שיצאו למוצאי שביעית--לא סכין ולא מנקבין.  ובזמן המקדש, אין בונין מדרגות על פי הגיאיות ערב שביעית, משיפסקו הגשמים--מפני שהוא מתקנן לשביעית.

ג,ט  [יא] אף בזמן הזה, אין נוטעין אילנות, ואין מרכיבין, ואין מבריכין ערב שביעית--אלא כדי שתקלוט הנטיעה, ותשהה אחר הקליטה שלושים יום קודם ראש השנה של שביעית; וסתם קליטה שתי שבתות.  ודבר זה אסור לעולם, מפני מראית העין--שמא יאמר הרואה, בשביעית נטעו.

ג,י  נמצאת אומר, שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ראש השנה בארבעה וארבעים יום, יקיים; פחות מכאן, יעקור.  ואם לא עקר, הפירות מותרין.  ואם מת קודם שיעקור, מחייבין את היורש לעקור.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק ד

ד,א  כל שתוציא הארץ בשנה שביעית--בין מן הזרע שנפל בה מקודם שביעית, בין מן העיקרים שנקצרו מקודם וחזרו ועשו, שניהם נקראו ספיח, בין מן העשבים והירקות שעלו מאליהן ואין להן זרע--הכול מותר לאוכלו מן התורה, שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו).

ד,ב  אפילו שדה שניטייבה בשביעית, וצמחה--פירותיה מותרין באכילה; וזה שנאמר "את ספיח קצירך לא תקצור" (ויקרא כה,ה), שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה.  ואם קצר כדרך הקוצרין, לוקה.  כיצד--כגון שעקר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר, או שקצר לעבודת הארץ, כמו שביארנו.  אלא קוצר מעט מעט, וחובט ואוכל.

ד,ג  [ב] ומדברי סופרים, שיהיו כל הספיחים אסורין באכילה.  ולמה גזרו עליהם:  מפני עוברי עבירה--שלא ילך ויזרע תבואה וקטנייות וזירעוני גינה בתוך שדהו בסתר, וכשיצמחו יאכל מהם ויאמר ספיחים הן; לפיכך אסרו כל הספיחים הצומחים בשביעית.

ד,ד  [ג] הא למדת, שאין אוכלין מפירות שביעית אלא פירות האילנות, והעשבים שאין זורעין אותם רוב האדם, כגון הפיגם והירבוזין השוטים וכל כיוצא בהן; אבל הירקות שדרך רוב האדם לזרוע אותן בגינות, ומיני תבואה וקטנייות--כל הצומח מהן אסור מדבריהם; והמלקט אותן, מכין אותו מכת מרדות.

ד,ה  [ד] ספיחים העולים בשדה בור, ובשדה ניר, ובשדה כרם, ובשדה זרע--מותרין באכילה.  ומפני מה לא גזרו עליהם, לפי שאין אדם זורע מקומות אלו:  שדה בור, אין אדם נפנה לשם; ושדה ניר, רוצה הוא בתיקונה; ושדה כרם, אינו אוסר כרמו; ושדה זרע, הספיחין מפסידין אותה.  וכן התבן של שביעית מותר בכל מקום, ולא גזרו עליו.

ד,ו  [ה] ספיחין של שביעית שיצאו למוצאי שביעית, אסורין באכילה; ואין תולשין אותן ביד--אלא חורש כדרכו, ובהמה רועה כדרכה.  [ו] ועד מתיי אסורין ספיחי שביעית, במוצאי שביעית:  מראש השנה ועד חנוכה; ומחנוכה ואילך, ספיחין מותרין.  והזורע ספיחי שביעית אחר שביעית, הגידולין מותרין.

ד,ז  בצלים שיצאו משביעית למוצאי שביעית--אם עשו כיוצא בהן, מותרין; ואם לאו, אסורין.  וכן שאר הפירות--אין לוקחים אותם במוצאי שביעית, אלא משיעשו כיוצא בהן מפירות מוצאי שביעית:  עשה הבכיר, הותר האפיל.  ומותר ליקח ירק במוצאי שביעית, מיד.  [ח] ומאימתיי מותר אדם ליקח לוף במוצאי שביעית, משירבה החדש.

ד,ח  [ט] באחד בתשרי, ראש השנה לשמיטין וליובלות.  פירות שישית שנכנסו לשביעית--אם היו תבואה או קטנייות או פירות האילן, והגיעו לעונת המעשרות קודם ראש השנה--הרי אלו מותרין:  ואף על פי שאוסף אותם בשביעית, הרי הן כפירות שישית לכל דבר.  ואם לא באו לעונת המעשרות אלא אחר ראש השנה, הרי הן כפירות שביעית:  [י] התבואה והקטנייות אסורין באכילה, משום ספיחים; ופירות האילן, אוכלין אותן בקדושת שביעית.

ד,ט  [יא] האורז, והדוחן, והפרגין, והשומשמין, ופול המצרי שזרעו לזרע--הולכין בהן אחר גמר הפרי:  אם נגמר פריים קודם ראש השנה, הרי אלו מותרין בשביעית כפירות שישית; ואם נגמרו אחר ראש השנה--אף על פי שהשרישו קודם ראש השנה--הרי אלו אסורין, משום ספיחים.

ד,י  [יב] הירק, בשעת לקיטתו.  והאתרוג--אפילו היה כפול קודם ראש השנה, ונעשה ככד בשביעית--חייב במעשרות כפירות שישית; ואפילו היה ככד בשישית--הואיל ונלקט בשביעית--הרי הוא כפירות שביעית, ומתעשר כפירות שישית להחמיר.

ד,יא  [יג] וכן פירות שביעית שיצאו למוצאי שביעית--בתבואה וקטנייות ואילנות, הולכין אחר עונת המעשרות; והפרגין והשומשמין והאורז והדוחן ופול המצרי שזרעו לזרע, אחר גמר הפרי; והירק, אחר לקיטתו.

ד,יב  [יד] פול המצרי שזרעו לזרע בשישית, ונגמר פרייו קודם ראש השנה של שביעית--בין ירק שלו בין זרע שלו, מותר בשביעית.  ואם זרעו לירק, ונכנסה עליו שביעית--בין ירקו בין זרעו, אסור כספיחי שביעית; וכן אם זרעו לזרע ולירק, הרי הוא אסור.

ד,יג  [טו] עבר וזרעו בשביעית, ויצא לשמינית--אם זרעו לזרע--בין זרעו בין ירקו, אסור במוצאי שביעית כשאר הספיחים; ואם זרעו לירק--הואיל ונלקט בשמינית--בין ירקו בין זרעו, מותר.  זרעו לזרע ולירק--זרעו אסור משום ספיחים, וירקו מותר.

ד,יד  [טז] בנות שוח--הואיל והן נגמרין לאחר שלוש שנים--אם באו לעונת המעשרות קודם ראש השנה של שמינית, הרי הן נאכלות בשנה שנייה מן השבוע בתורת שביעית.

ד,טו  [יז] הבצלים הסריסים ופול המצרי, שמנע מהם מים שלושים יום קודם ראש השנה, ושל בעל, שמנע מהם שלוש עונות לפני ראש השנה--הרי אלו מפירות שישית; פחות מכאן, הרי הם כספיחי שביעית.

ד,טז  [יח] הדלועין שקיימן לזרע--אם הקשו לפני ראש השנה ונפסלו מלאכול אדם--מותר לקיימן בשביעית, שהן מפירות שישית.  ואם לא הקשו, אסורין כספיחי שביעית.  וכן הירקות כולן שהקשו לפני ראש השנה, מותר לקיימן בשביעית; ואם היו רכים, אסור לקיימן משום ספיחים.  ואין מחייבין אותו לשרש את הלוף, אלא מניחו בארץ כמות שהוא; אם צמח למוצאי שביעית, מותר.  ואין מחייבין אותו לשרש את הקונדס, אלא גוזז בעלין; ואם צמח למוצאי שביעית, מותר.

ד,יז  [יט] לוף של ערב שביעית, וכן בצלים הקיצונים ופואה שנגמרו לפני שביעית--מותר לעקור אותן בשביעית בקורדומות של מתכת, ואין בזה משום עבודת הארץ.

ד,יח  [כ] הבצלים שירדו עליהם גשמים בשביעית, וצמחו--כל זמן שהעלין עליהן ירוקין, הרי אלו מותרין.  ואם השחירו, הרי אלו כנטועין בארץ; ואותן העלין, אסורין משום ספיחין.  ובין כך ובין כך, הבצלים עצמן בהיתרן עומדין.

ד,יט  [כא] בצל שעקרו בשביעית, ונטעו בשמינית, ורבו גידוליו על עיקרו--העלו גידוליו את עיקרו, והותר הכול:  הואיל ושביעית איסורה על ידי קרקע, כך בטילתה על ידי קרקע.

ד,כ  [כב] הפירות שיוציא האילן בשביעית--לא יאסוף אותן כדרך שאוסף בכל שנה, שנאמר "את עינבי נזיריך לא תבצור" (ויקרא כה,ה); ואם בצר לעבודת האילן, או שבצר כדרך הבוצרים--לוקה.

ד,כא  [כג] וכיצד עושה:  תאנים של שביעית--אין קוצין אותן במוקצה, אבל מייבש אותן בחורבה; ולא ידרוך ענבים בגת, אבל דורך הוא בעריבה; ולא יעשה זיתים בתוך הבד, אבל כותש הוא ומכניס לבד קטן ביותר; וטוחן בבית הבד, ומכניס לבד קטנה.  וכן בשאר הדברים--כל שיכול לשנות, משנה.

ד,כב  [כד] מצות עשה להשמיט כל מה שתוציא הארץ בשביעית, שנאמר "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג,יא).  וכל הנועל כרמו, או סג שדהו בשביעית--ביטל מצות עשה; וכן אם אסף כל פירותיו לתוך ביתו.  אלא יפקיר הכול, ויד הכול שווין בכל מקום--שנאמר "ואכלו אביוני עמך" (שם).  ויש לו להביא מעט לתוך ביתו, כדרך שמביאין מן ההפקר--חמש כדי שמן, חמש עשרה כדי יין; ואם הביא יתר מזה, מותר.

ד,כג  [כה] אין שביעית נוהגת אלא בארץ ישראל בלבד, שנאמר "כי תבואו אל הארץ, אשר אני נותן לכם" (ויקרא כה,ב)--בין בפני הבית, בין שלא בפני הבית.  [כו] כל שהחזיקו בו עולי בבל עד כזיב, אסור בעבודה; וכל הספיחין שצומחין בו, אסורין באכילה.  וכל שלא החזיקו בו אלא עולי מצריים בלבד, שהוא מכזיב ועד הנהר ועד אמנה--אף על פי שהוא אסור בעבודה בשביעית, הספיחין שצומחין בו מותרים באכילה.  ומהנהר ומאמנה והלאה, מותר בעבודה בשביעית.

ד,כד  [כז] סוריה--אף על פי שאין שביעית נוהגת בה מן התורה, גזרו עליה שתהיה אסורה בעבודה בשביעית כארץ ישראל:  כדי שלא יניחו ארץ ישראל, וילכו וישתקעו שם.  אבל עמון ומואב, ומצריים ושנער--אף על פי שהם חייבין במעשרות מדבריהם, אין שביעית נוהגת בהן.

ד,כה  [כח] עבר הירדן, שביעית נוהגת בה מדבריהם.  וספיחי עבר הירדן וספיחי סוריה, מותרין באכילה--לא יהיו ארצות אלו, חמורין מארץ ישראל שהחזיקו בה עולי מצריים.  [כט] גוי שקנה קרקע בארץ ישראל, וזרעה בשביעית--פירותיה מותרין:  שלא גזרו על הספיחין, אלא מפני עוברי עבירה; והגויים אינן מצווין על השביעית, כדי שנגזור עליהם.

ד,כו  [ל] עיירות ארץ ישראל הסמוכות לספר--מושיבים עליהם שומר, כדי שלא יפוצו גויים ויבוזו פירות שביעית.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק ה

ה,א  פירות שביעית ניתנו לאכילה, ולשתייה, ולסיכה, ולהדלקת הנר, ולצביעה; מפי השמועה למדו "תהיה" (ויקרא כה,ז), אף להדלקת הנר ולצבוע בה צבע.

ה,ב  לאכילה ולשתייה כיצד:  לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתות, כדין תרומה ומעשר שני.  [ג] ולא ישנה פירות מברייתן, כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר--דבר שדרכו לאכול חי, לא יאכל אותו מבושל; ודבר שדרכו להיאכל מבושל, אין אוכלין אותו חי.  לפיכך אין שולקין אוכלי בהמה.

ה,ג  אינו מיטפל לאכול תבשיל שנפסד והפת שעיפשה, כדרך שאינו אוכל בתרומה ובמעשר.  [ד] ואין מבשלין ירק של שביעית בשמן של תרומה, שלא יביאנו לידי פסול; ואם בישל מעט ואכלו מיד--מותר, שהרי לא הניחו כדי לבוא לידי פסול.

ה,ד  [ה] פירות המיוחדין למאכל אדם, אין מאכילין אותן לבהמה לחיה ולעופות; הלכה הבהמה מאליה לתחת התאנה, ואכלה--אין מחייבין אותו להחזירה, שנאמר "ולבהמתך--ולחיה . . ." (ויקרא כה,ז).

ה,ה  [ו] לסיכה כיצד:  לסוך דבר שדרכו לסוך; לא יסוך יין ושמן, אבל סך הוא את השמן.  ולא יפטם את השמן.  ולא יסוך במרחץ; אבל סך הוא מבחוץ, ונכנס.  [ז] ושמן של שביעית--אין חוסמין בו תנור וכיריים, ואין סכין בו מנעל וסנדל.  ואין סכין אותו בידיים טמאות; נפל על בשרו, משפשפו בידיים טמאות.  ולא יסוך רגלו בתוך המנעל, אבל סך הוא רגלו ולובש המנעל.  וסך גופו ומתעגל על גבי קטבוליה.

ה,ו  [ח] להדלקת הנר כיצד:  שמדליק את הנר בשמן שביעית עצמו; מכרו ולקח בו שמן אחר, או שהחליף שמן בשמן--שניהם אסורים בהדלקה, שאין מדליקין בדמי שביעית.  ולא ייתן השמן לתוך המדורה, אלא מדליקו בנר.

ה,ז  [ט] לצביעה כיצד:  דברים שדרכן לצבוע בהן--אף על פי שהן מאכלי אדם, צובעין בהן לאדם; אבל לא צובעין לבהמה מפירות שביעית, אפילו מאוכלי בהמה--שאין קדושת שביעית חלה על צבעי בהמה.  [י] מיני כבסים כגון בורית ואהל--קדושת שביעית חלה עליהן, ומכבסין בהן:  שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם" (ויקרא כה,ו)--"לכם", לכל צורכיכם.

ה,ח  אבל אין מכבסין בפירות שביעית, ואין עושין מלוגמה--שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו):  לא למלוגמה, ולא לזילוף, ולא להקיא, ולא למשרה, ולא לכביסה.

ה,ט  [יא] כלל גדול אמרו בפירות שביעית:  כל שהוא מיוחד למאכל אדם, כגון חיטים ותאנים וענבים וכיוצא בהן--אין עושין ממנו מלוגמה או רטייה וכיוצא בהן ואפילו לאדם, שנאמר "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו), כל שהוא מיוחד לכם, יהיה לאוכלה ולא לרפואה; וכל שאינו מיוחד למאכל אדם, כגון קוצין ודרדרין הרכים--עושין מהן מלוגמה לאדם, אבל לא לבהמה.

ה,י  וכל שאינו מיוחד לא לאדם ולא לבהמה, כגון הסיאה והאיזוב והקורנית--הרי הוא תלוי במחשבתו:  חישב עליו לעצים, הרי הוא כעצים; חישב עליו לאכילה, הרי הוא כפירות; חישב עליו למאכל אדם ולמאכל בהמה--נותנין עליו חומרי מאכל אדם, שאין עושין מהן מלוגמה, וחומרי מאכל בהמה, שאין שולקין אותן.

ה,יא  [יב] מותר למכור אוכלי אדם ואוכלי בהמה, וליקח בהם אוכלי אדם.  אבל אין מוכרין אוכלי בהמה, ליקח בהם אוכלי בהמה אחרת, ואין צריך לומר שאין מוכרין אוכלי אדם, ליקח בהם אוכלי בהמה; ואם לקח בהן, או החליף אוכלי אדם באוכלי בהמה--הרי הן כאוכלי אדם, שאין עושין מהן מלוגמה לאדם.

ה,יב  [יג] פירות שביעית--אין מוציאין אותן מהארץ לחוצה לארץ, ואפילו לסוריה.  ואין מאכילין אותן לגוי, ולא לשכיר; ואם היה שכיר שבת, או שכיר שנה, או שכיר חודש, או שקצץ מזונותיו עליו--הרי הוא כאנשי ביתו, ומאכילין אותו.  ומאכילין את האכסניה פירות שביעית.  [יד] ואין בית דין פוסקין לאישה פירות שביעית, מפני שזה כמשלם חוב מפירות שביעית; אבל ניזונת היא משל בעלה.

ה,יג  [טו] אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר--שנאמר "תאכלו, את תבואתה" (ויקרא כה,יב), אינה נאכלת עד שתיעשה תבואה; אבל אוכל מהן מעט בשדה כשהם פגין, כדרך שאוכל בשאר שני שבוע.  ולא יכנוס לאכול בתוך ביתו, עד שיגיעו לעונת המעשרות.

ה,יד  [טז] ומאימתיי יהיה מותר לאכול פירות האילן בשדה בשביעית:  הפגין של תאנים--משיזריחו, אוכל בהן פיתו בשדה; וכן כל כיוצא בהן.  והבוסר--משיוציא מים, אוכלו בשדה; וכן כל כיוצא בו.  הזיתים--משיכניסו סאה של זיתים רביעית שמן, פוצע ואוכל בשדה; הכניסו חצי לוג, כותש וסך בשדה; הכניסו שליש--מותר להכניס לביתו, שהרי הגיעו לעונת המעשרות.

ה,טו  [יז] מותר לקוץ אילנות לעצים בשביעית, קודם שיהיה פרי.  אבל משיתחיל לעשות פרי--לא יקוץ אותו, שהרי מפסיד האוכל, ונאמר "והייתה שבת הארץ לכם, לאוכלה" (ויקרא כה,ו), לא להפסד.  ואם הוציא פירות והגיעו לעונת המעשרות, מותר לקוץ אותו--שהרי הוציא פירותיו, ובטל דין שביעית ממנו.

ה,טז  [יח] ומאימתיי אין קוצצין האילן בשביעית--החרובין משישלשלו, והגפנים משיגרעו, והזיתים משינצו, ושאר כל האילנות משיוציאו בוסר.  ואין קוצצין את הכפנייות בשביעית, מפני שהוא הפסד פרי; ואם אין דרכן להיעשות תמרים אלא שיצין, מותר לקוץ אותן כפנייות.

ה,יז  [יט] אין שורפין תבן וקש של שביעית, מפני שהוא ראוי למאכל בהמה; אבל מסיקין בגפת ובזוגין של שביעית.  [כ] מרחץ שהוסקה בתבן וקש של שביעית, מותר לרחוץ בה בשכר; ואם אדם חשוב הוא, אסור לרחוץ בה--שמא יסיקו בה דברים אחרים כדי להיות ריחה נודף בשבילו, ונמצאו מפסידין פירות שביעית.

ה,יח  [כא] הקליפין והגרעינין שמותרין בתרומה לזרים, אין קדושת שביעית חלה עליהם; והרי הן כעצים, אלא אם כן ראויין לצביעה.  והקור, קדושת שביעית חלה עליו.

ה,יט  [כב] הצורר תבלין של שביעית, ונתנן לתוך התבשיל--אם בטל טעמן, הרי אלו מותרין לכל דבר; ואם נשאר בהן טעם, עדיין הם בקדושת שביעית.

ה,כ  [כג] אין נותנין תבן וקש של שביעית לא לתוך הכר, ולא לתוך הטיט; ואם נתן, הרי זה כמבוער.  תנור שהסיקוהו בתבן ובקש של שביעית, יוצן; ומשתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית, נהנין ושורפין בתבן ובקש של שביעית.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק ו

ו,א  אין עושין סחורה בפירות שביעית; ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית, מוכר.  ואותן הדמים, הרי הן כפירות שביעית:  יילקח בהן מאכל, וייאכל בקדושת שביעית.  ואותו הפרי הנמכר, הרי הוא בקדושתו כשהיה.

ו,ב  לא יהיה לוקח ירקות שדה ומוכר, ולא יצבור מקליפי שביעית בשכר--מפני שזה עושה סחורה בפירות שביעית.  לקח ירקות לאכול, והותיר--מותר למכור המותר, והדמים שביעית; וכן אם לקט ירקות לעצמו, ולקח מהן בנו או בן ביתו ומכר--הרי זה מותר, והדמים דמי שביעית.

ו,ג  כשמוכרין פירות שביעית--אין מוכרין אותן לא במידה, ולא במשקל, ולא במניין:  כדי שלא יהיה כסוחר בפירות שביעית.  אלא מוכר המעט שמוכר אכסרה, להודיע שהוא הפקר; ולוקח הדמים, לקנות בהן אוכל אחר.  [ד] ואוגד דברים שדרכן להיאגד לבית, למכור בשוק אכסרה, כדרך שאוגדין להביא לבית, לא כדרך שאוגדין לשוק--כדי שלא יהיה כמוכר בצמצום; ודברים שאין דרכן להיאגד אלא לשוק, לא יאגוד אותן.

ו,ד  [ה] פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ--לא יהיו נמכרים במידה, או במשקל, או במניין, אלא כפירות הארץ אכסרה; ואם היו ניכרין שהם מחוצה לארץ, מותר.

ו,ה  [ו] חומר בשביעית מבהקדש:  שהפודה את הקודש--יצא הקודש לחולין, וייתפסו הדמים תחתיו.  והשביעית אינה כן; אלא המוכר פירות שביעית--ייתפסו הדמים וייעשו כפירות שביעית, והפירות עצמן לא נתחללו ונעשו כפירות שאר השנים, שנאמר בה "תהיה" (ויקרא כה,ז), בהווייתה תהי לעולם.  ולפי שנקראת "קודש" (ויקרא כה,יב), תופסת את דמיה.  נמצאת אומר האחרון נתפס בשביעית, והפרי עצמו הרי הוא כמו שהיה.

ו,ו  [ז] כיצד:  לקח בפירות שביעית או בדמיהן בשר--נעשה הבשר כאותן הפירות, ואוכלו כפירות שביעית; וצריך לבער שניהם, בשעת ביעור שביעית.  לקח באותו בשר או בדמיו דגים, יצא הבשר ונתפסו הדגים; לקח בדגים או בדמיהן שמן, יצאו דגים ונתפס שמן; לקח בשמן או בדמיו דבש, יצא שמן ונתפס דבש.  וצריך לבער הפירות הראשונות עם הדבש האחרון, כדרך שמבערין פירות שביעית; ואין עושין משניהם מלוגמה ולא מפסידין אותן, כשאר פירות שביעית.

ו,ז  [ח] אין שביעית מתחללת אלא דרך מקח.  במה דברים אמורים, בפרי ראשון; אבל בפרי שני מתחלל, בין דרך מקח בין דרך חילול.  [ט] וכשמחללין פרי הנלקח שנית, אין מחללין אותו על בהמה חיה ועוף חיים--שמא יניחם, ויגדל מהם עדרים עדרים; ואין צריך לומר שביעית עצמה.  אבל מחללין אותן הפירות על השחוטים.

ו,ח  [י] דמי שביעית--אין פורעין מהן את החוב, ואין עושין בהן שושבינות, ואין משלמין מהן תגמולין, ואין פוסקין מהן צדקה לעניים בבית הכנסת; אבל משלחין מהן דברים של גמילות חסדים, וצריך להודיע.

ו,ט  וכן אין לוקחין מהן עבדים וקרקעות ובהמה טמאה; ואם לקח, יאכל כנגדן כדרך שעושה במעשר שני.  ואין מביאין מהן קיני זבים וזבות ויולדות, חטאות ואשמות; ואם הביא, יאכל כנגדן.  ואין סכין כלים ועורות בשמן של שביעית; ואם סך, יאכל כנגדן.

ו,י  [יא] אין נותנין מהן לא לבלן, ולא לספר, ולא לספן, ולא לשאר האומנין; אבל נותן הוא למי שדולה מים מן הבור להשקות אותו מים.  ומותר ליתן מפירות שביעית או מדמיהן לאומנין, מתנות חינם.

ו,יא  [יב] האומר לפועל הא לך איסר זה, ולקט לי ירק היום--שכרו מותר; ואינו כדמי שביעית--אלא מוציאו בכל מה שירצה, ולא קנסו את הפועל להיות שכרו כדמי שביעית.  ואם אמר לו, לקט לי בו היום ירק--הרי זה כדמי שביעית; ואינו מוציאו אלא באכילה ושתייה, כפירות שביעית.

ו,יב  [יג] החמרים העושים בפירות שביעית מלאכת שביעית האסורה, כגון שהביאו יותר מדיי--הרי שכרן כדמי שביעית; ודבר זה קנס להם.  ומפני מה קנסו בשכר החמרים, ולא קנסו בשכר הפועל--מפני ששכר הפועל מעט, לא קנסו בו משום כדי חייו.

ו,יג  [יד] הלוקח מן הנחתום כיכר בפונדיון, ואמר לו בשעת לקיחה, כשאלקט ירקות שדה, אביא לך--הרי זה מותר; ואותו הכיכר, הרי הוא כפירות שביעית.  ואם לקח ממנו סתם--לא ישלם מדמי שביעית, שאין פורעין חוב מדמי שביעית.

ו,יד  [טו] אוכלין פירות שביעית בטובה, ושלא בטובה.  כיצד בטובה--שייתן לו פירות שביעית, כמי שעשה עימו טובה שנתן לו, או שיכניסו לגינתו לאכול, כמי שעשה עימו טובה.  ומי שנתנו לו פירות שביעית במתנה, או שנפלו לו בירושה--הרי זה אוכלם, כדרך שאוכל פירות שאוסף אותן הוא בעצמו מן השדה.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק ז

ז,א  פירות שביעית--אין אוכלין מהן אלא כל זמן שאותו המין מצוי בשדה, שנאמר "ולבהמתך--ולחיה, אשר בארצך:  תהיה . . ." (ויקרא כה,ז):  כל זמן שחיה אוכלת ממין זה מן השדה, אתה אוכל ממה שבבית; כלה לחיה מן השדה--חייב לבער אותו המין מן הבית, וזה הוא ביעור של פירות שביעית.

ז,ב  כיצד:  הרי שהיו לו גרוגרות של שביעית בתוך ביתו--אוכל מהן, כל זמן שהתאנים באילנות בשדה; כלו התאנים מן השדה--אסור לאכול מן הגרוגרות שבבית, אלא מבער אותן.  [ג] היו לו פירות מרובין, מחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד.

ז,ג  ואסור לאכול אחר הביעור, בין לעניים בין לעשירים; ואם לא מצא אוכלין בשעת הביעור--שורף באש, או משליך לים, או מאבד בכל דבר שמאבד.

ז,ד  היו לו צימוקין של שביעית, וכלו הענבים מן השדה מן הגינות והפרדסים שהן הפקר--אף על פי שעדיין יש ענבים בגפנים שבתוך החצרות--אינו אוכל מן הצימוקין מפני ענבים אלו שבחצר, לפי שאינן מצויין לחיה.  אבל אם יש שם ענבים קשים ביותר שאינן נגמרין אלא בסוף השנה, הרי זה אוכל מן הצימוקין בשבילן.  וכן כל כיוצא בזה.

ז,ה  אילן שהוא עושה פירות שתי פעמים בשנה, והיה לו מפירותיו הראשונות--הרי זה אוכל מהן כל זמן שפירות שנייות מצויות בשדה, שהרי מאותו המין בשדה; אבל פירות הסתיו--אין אוכלים בשבילן, מפני שהן דומין לפירות של שנה אחרת.

ז,ו  הכובש שלושה כבשים בחבית אחת--כל שכלה מינו מן השדה, יבער מינו מן החבית; ואם התחיל בה, הרי הכול כמבוער.  וכשם שמבער אוכלי אדם, כך מבער אוכלי בהמה מן הבית; ואינו מאכילן לבהמה, אם כלה אותו המין מן השדה.  [ז] וכשם שמבערין את הפירות, כך מבערין את הדמים.

ז,ז  כיצד:  הרי שמכר רימונים של שביעית, והרי הוא אוכל בדמיהן, וכלו הרימונים מן האילן שבשדה, ונשאר אצלו מן הדמים שמכר בהן--חייב לבער.  [ח] כיצד עושה:  קונה בהן מאכלות, ומחלקן מזון שלוש סעודות לכל אחד ואחד; או ישליך המעות לים המלח, אם לא מצא אוכלין.

ז,ח  [ט] שלוש ארצות לביעור:  ארץ יהודה כולה--ההר והשפלה והעמק, ארץ אחת; עבר הירדן כולו--שפלת לוד והר שפלת לוד ומבית חורון עד הים, ארץ אחת; והגליל כולו--גליל העליון וגליל התחתון ותחום טבריה, ארץ אחת.  ואוכלין בכל אחת ואחת משלושתן, עד שיכלה האחרון שבה.

ז,ט  [י] כיצד:  היו לו פירות בארץ יהודה--אוכל מהן, כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ יהודה כולה; וכן אם היו לו פירות גליל--אוכל מהן, כל זמן שיש מאותו המין בכל ארץ הגליל כולה; וכן בעבר הירדן.  [יא] ושלוש ארצות אלו, כולן חשובות כארץ אחת לחרובין ולזיתים ולתמרים.  ואוכלין בתמרים, עד שיכלה האחרון שבו; ואימתיי הוא כולה, עד הפורים.  וכן אוכלין בזיתים, עד העצרת; ובענבים, עד הפסח של מוצאי שביעית; ובגרוגרות, עד החנוכה.

ז,י  [יב] המוליך פירות שביעית ממקום שכלו למקום שלא כלו, או ממקום שלא כלו למקום שכלו--חייב לבער:  לפי שנותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם.  ופירות הארץ שיצאו לחוצה לארץ--מתבערים במקומן, ולא יעבירם ממקום למקום.

ז,יא  [יג] כלל גדול אמרו בשביעית:  כל שהוא מאוכל אדם, או מאוכל בהמה, או ממין הצובעין--אם אינו מתקיים בארץ--יש לו שביעית ולדמיו שביעית, וחייב בביעור ויש לדמיו ביעור.  כגון עלי הלוף השוטה ועלי הדנדנה והעולשין, מאוכל אדם; וכגון החווחים והדרדרין, מאוכל הבהמה; וכגון איסטיס וקוצה, ממין הצובעין.

ז,יב  ואם היה מתקיים בארץ, כגון הפואה והרכפה ממין הצובעין--אף על פי שיש לו שביעית ולדמיו שביעית--אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור, שהרי מתקיים בארץ, אלא נהנין וצובעין בו, עד ראש השנה.

ז,יג  [יד] וכל שאינו מיוחד לא למאכל אדם, ולא למאכל בהמה, ואינו ממין הצובעים--הואיל ואינו לעצים, יש לו שביעית ולדמיו שביעית; אבל אין לו ביעור ולא לדמיו ביעור, אף על פי שאינו מתקיים בארץ, אלא נהנין בו או בדמיו, עד ראש השנה:  כגון עיקר הלוף השוטה, ועיקר הדנדנה, והעקרבנין.

ז,יד  [טו] קליפי רימון והנץ שלו, קליפי אגוזים, והגרעינין--יש להם שביעית ולדמיהם שביעית; אבל אין להם ולא לדמיהם ביעור.  לולבי זרדים, והחרובים--יש להם שביעית ולדמיהם שביעית, ויש להם ולדמיהם ביעור.  לולבי האלה, והבוטנה, והאטדין--יש להן ולדמיהן שביעית, ואין להן ולא לדמיהן ביעור; אבל לעלין שלהן, יש ביעור.

ז,טו  [טז] איזו היא שעת ביעור העלין, בעת שייבולו מן האילנות שלהן; עלי זיתים, ועלי קנים, ועלי חרובין--אין להם ביעור, לפי שאינן נובלות וכלות.  [יז] ועד מתיי יהיה אדם מלקט עשבים לחין בשביעית, עד שייבש המתיק; ויגבב עשבים יבשים, עד שתרד רביעה שנייה במוצאי שביעית.  [יח] ועד מתיי יהיו העניים מותרין להיכנס לפרדסות במוצאי שביעית, לאסוף פירות שביעית--עד שתרד רביעה שנייה.

ז,טז  [יט] הוורד והכופר והלוטם, יש להן שביעית ולדמיהן שביעית.  הקטף, והוא שרף--היוצא מן האילנות ומן העיקרין, אין לו שביעית; והיוצא מן הפגים, יש לו שביעית ולדמיו שביעית.  [כ] במה דברים אמורים, באילן מאכל; אבל באילן סרק--אף היוצא מן העלין ומן העיקרין כפרי שלהן, ויש לו שביעית ולדמיו שביעית.

ז,יז  [כא] הכובש ורד שביעית בשמן של שישית, ילקט את הוורד והשמן מותר; כבשו בשמן של מוצאי שביעית, חייב לבער השמן--שהרי הוורד יבש הוא, וכבר נתחייב בביעור.  [כב] חרובין של שביעית שכבשן ביין שישית, או ביין מוצאי שביעית--חייב לבער היין, שהרי טעם פירות שביעית בו.  זה הכלל:  פירות שביעית שנתערבו בפירות אחרות--מין במינו, בכל שהוא; ושלא במינו, בנותן טעם.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק ח

ח,א  כדרך שאסור לעבוד הארץ בשביעית--כך אסור לחזק ידי ישראל שעובדין אותה, או למכור להן כלי עבודה:  לפי שאסור לחזק ידי עוברי עבירה.

ח,ב  ואלו כלים שאין האומן רשאי למוכרן בשביעית, למי שהוא חשוד על השביעית--מחרשה וכל כליה, העול והמזרה והדקר.  זה הכלל--כל שמלאכתו מיוחדת למלאכה שאסורה בשביעית, אסור למוכרו לחשוד; ולמלאכה שאפשר שתהיה אסורה ותהיה מותרת, מותר למוכרו לחשוד.

ח,ג  כיצד:  מוכר הוא לו המגל, והעגלה וכל כליה--שאם יקצור בו מעט ויביא על העגלה מעט, הרי זה מותר; ואם יקצור כדרך הקוצרין או יביא כל פירות שדהו, אסור.

ח,ד  ומותר למכור סתם למי שאינו חשוד, אפילו דבר שמלאכתו מיוחדת למלאכה האסורה בשביעית--שהרי אפשר שקנה בשביעית, לעשות בו מלאכה לאחר שביעית.

ח,ה  היוצר מוכר חמש כדי שמן, וחמש עשרה כדי יין.  ומותר למכור לגוי יתר מזה, ואינו חושש שמא ימכור לישראל; ומוכר כדים רבות לישראל החשוד בחוצה לארץ, ואינו חושש שמא יביא לארץ.

ח,ו  ומוכר לחשוד פרה חורשת, שהרי אפשר לשוחטה.  ומוכר לו שדהו, שהרי אפשר שיובירה; אבל לא ימכור לו שדה האילן, אלא אם כן פוסק עימו על מנת שאין לו באילן.  ומשאילו סאה למדוד בה, אף על פי שהוא יודע שיש לו גורן--שהרי אפשר שימדוד בה בתוך ביתו.  ופורט לו מעות, אף על פי שהוא יודע שיש לו פועלים.  וכולן בפירוש, אסורים.  [ז] וכן משאלת אישה לחברתה החשודה על השביעית, נפה וכברה ריחיים ותנור; אבל לא תבור ולא תטחון עימה.

ח,ז  [ח] מחזקין ידי גויים בשביעית, בדברים בלבד--כגון שראהו חורש או זורע, אומר לו תתחזק או תצליח וכיוצא בדברים אלו:  מפני שאינם מצווין על שביתת הארץ.  אבל לא יסעדנו ביד.  ומותר לרדות עימהן הפירות, וחוכרין מהן נירין--לפי שאינן בני חיוב כדי לקנוס אותן.

ח,ח  [ט] מותר לעשות בתלוש בסוריה, אבל לא במחובר.  כיצד--דשין וזורין ודורכין ומעמרין, אבל לא קוצרין ולא בוצרין ולא מוסקין; וכן כל כיוצא באלו.

ח,ט  [י] כשם שאסור לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור אותן--כך אסור ליקח אותן מעם הארץ:  לפי שאין מוסרין דמי שביעית לעם הארץ, ואפילו כל שהוא--שמא לא יאכל אותן בקדושת שביעית.  [יא] הלוקח לולב מעם הארץ בשביעית, נותן לו אתרוג מתנה; ואם לא נתן לו, מבליע לו דמי אתרוג בדמי הלולב.

ח,י  [יב] במה דברים אמורים, בזמן שהיה מוכר פירות שכמותן בשמור, כגון תאנים ורימונים וכיוצא בהן; אבל אם היה מוכר פירות שחזקתן מן ההפקר, כגון הפיגם, והירבוזין השוטים, והחלגלוגות, והכוסבר של הרים, וכיוצא בהן--הרי זה מותר ליקח ממנו מעט, בדמי שלוש סעודות בלבד:  משום כדי חייו של מוכר.

ח,יא  [יג] וכן כל דבר שאינו חייב במעשרות, כגון שום בעל בכי, ובצל של רכפה, וגריסין הקלקייות, ועדשים המצרייות, וכן זירעוני גינה שאינן נאכלין כגון זרע לפת וצנון, וכיוצא בהן--הרי אלו נלקחין מכל אדם בשביעית.

ח,יב  [יד] במה דברים אמורים, בעם הארץ סתם; אבל מי שהוא חשוד לעשות סחורה בפירות שביעית, או לשמור פירותיו ולמכור מהן--אין לוקחין ממנו דבר שיש עליו זיקת שביעית, כלל.  ואין לוקחין ממנו פשתן, אפילו סרוק; אבל לוקחין ממנו טווי ושזור.

ח,יג  [טו] החשוד על השביעית, אינו חשוד על המעשרות; והחשוד על המעשרות, אינו חשוד על השביעית:  שאף על פי שזה וזה מן התורה--מעשר טעון הבאת מקום, מה שאין כן בשביעית; ושביעית אין לה פדיון, מה שאין כן במעשר.

ח,יד  [טז] החשוד על הטהרות, אינו חשוד לא על המעשר ולא על השביעית:  שהאוכל הטמא הזה שמכרו בחזקת טהור, אינו מטמא אחרים אלא מדברי סופרים; והחשוד לדברי סופרים, אינו חשוד לדברי תורה.

ח,טו  [יז] כל החשוד על דבר--אף על פי שאינו נאמן על של עצמו, נאמן על של אחרים:  חזקה, אין אדם חוטא לאחרים.  לפיכך החשוד על דבר, דנו ומעידו.

ח,טז  [יח] הכוהנים חשודין על השביעית--לפי שהם אומרים הואיל והתרומות מותרות לנו, אף על פי שהן אסורין על הזרים במיתה, קל וחומר, פירות שביעית.  לפיכך סאה תרומה שנפלה למאה סאה של פירות שביעית, תעלה; נפלה לפחות ממאה, ירקבו הכול--ולא ימכרו לכוהנים ככל מדומע, לפי שהם חשודין על השביעית.

ח,יז  [יט] הצבעין והפטמין לוקחין מורסן מכל מקום, ואינן חוששין שמא מספיחי שביעית הוא.  [כ] גבאי קופה בשביעית, לא יהיו מדקדקין בחצרות של אוכלי שביעית; ואם נתנו להן פת, מותרת, ואין חוששין לה, שמא מספיחי שביעית היא:  שלא נחשדו ישראל להיות נותנין אלא או מעות שביעית, או ביצים הנלקחות בדמי שביעית.  ומותר ללוות מן העניים פירות בשביעית, ומחזירין להן פירות בשנה שמינית.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק ט

ט,א  מצות עשה להשמיט המלווה בשביעית, שנאמר "שמוט כל בעל משה ידו" (דברים טו,ב); והתובע חוב שעברה עליו שביעית--עבר על לא תעשה, שנאמר "לא ייגוש את ריעהו" (שם).

ט,ב  אין שמיטת כספים נוהגת מן התורה בשביעית, אלא בזמן שהיובל נוהג שיש שם שמיטת קרקע--שהרי ישוב הקרקע לבעליו בלא כסף; ודבר זה, קבלה הוא:  אמרו חכמים, בזמן שאתה משמיט קרקע--אתה משמיט כספים בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ; ובזמן שאין שם שמיטת קרקע--אין אתה משמיט כספים בשביעית, אפילו בארץ.

ט,ג  ומדברי סופרים שתהא שמיטת כספים נוהגת בזמן הזה בכל מקום, ואף על פי שאין היובל נוהג--כדי שלא תשתכח תורת השמטת כספים מישראל.

ט,ד  אין שביעית משמטת כספים אלא בסופה--שנאמר "מקץ שבע שנים, תעשה שמיטה.  וזה, דבר השמיטה--שמוט . . ." (דברים טו,א-ב), ושם הוא אומר "מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה--בחג הסוכות" (דברים לא,י):  מה שם אחר שבע, אף השמטת כספים אחר שבע.

ט,ה  לפיכך המלווה את חברו בשביעית עצמה, גובה חובו כל השנה; וכשתשקע חמה בלילי ראש השנה של מוצאי שביעית, אבד החוב.  [ה] שחט את הפרה, וחלקה על דעת שהיום ראש השנה של מוצאי שביעית, ונתעבר אלול, ונמצא אותו היום סוף שביעית--אבדו הדמים, שהרי עברה שביעית על החוב.

ט,ו  שביעית משמטת את המלווה; ואפילו מלווה שבשטר שיש בו אחריות נכסים, הרי זה משמיט.  ואם סיים לו שדה בהלוואתו, אינו משמיט.  והשביעית משמטת את השבועה, שנאמר "לא ייגוש" (דברים טו,ב)--מכל מקום, לא לשלם ולא להישבע.

ט,ז  במה דברים אמורים, בשבועת הדיינין, וכל כיוצא בה מדברים שאם יודה בהן, שביעית משמטת; אבל שבועת השומרין והשותפין, וכיוצא בהן משבועות שאם יודה ישלם--הרי זה יישבע אחר השמיטה.

ט,ח  הלווהו ותבעו וכפר בו, והגיעה שמיטה והוא בכפירתו, והודה אחר שעברה שביעית, או שבאו עליו עדים אחר השביעית--אין השביעית משמטת.

ט,ט  המלווה את חברו, וקבע לו זמן לעשר שנים--אינו משמיט:  אף על פי שהוא בא לידי "לא ייגוש" (דברים טו,ב), הרי הוא עתה אינו יכול לנגוש.  התנה עימו שלא יתבענו, שביעית משמטת.

ט,י  המלווה את חברו, והתנה עימו שלא תשמטנו שביעית--הרי זה נשמט, שאינו יכול לבטל דין השביעית.  התנה עימו שלא ישמיט הוא חוב זה, ואפילו בשביעית--תנאו קיים:  שכל תנאי שבממון קיים; ונמצא זה חייב עצמו בממון שלא חייבה אותו תורה בו, שהוא חייב.

ט,יא  הקפת החנות, אינה נשמטת; ואם עשה אותה מלווה, נשמטת.  שכר שכיר, אינו נשמט; ואם זקפו עליו מלווה, הרי זה נשמט.  [יב] קנסות של האונס, והמפתה, והמוציא שם רע--אינם נשמטין; ואם זקפן במלווה, נשמטין.  ומאימתיי נזקפין במלווה, משעת העמדה בדין.

ט,יב  [יג] המגרש את אשתו קודם השמיטה, אין כתובתה נשמטת; ואם פגמה אותה, או זקפתה עליו במלווה--נשמטת.

ט,יג  [יד] המלווה על המשכון, אינו משמיט--והוא, שיהיה החוב כנגד המשכון; ואם היה יתר, משמיט היתר על המשכון.

ט,יד  [טו] המוסר שטרותיו לבית דין, ואמר להם אתם גבו לי חובי זה--אינו נשמט:  שנאמר "ואשר יהיה לך את אחיך" (דברים טו,ג), וזה בית דין תובעין אותו.  וכן בית דין שחתכו את הדין, וכתבו איש פלוני אתה חייב ליתן לזה כך וכך--אינו נשמט:  שזה כגבוי הוא, וכאילו בא לידו; ואינו כמלווה.

ט,טו  [טז] כשראה הילל הזקן שנמנעו העם מלהלוות זה את זה, ועוברין על הכתוב בתורה "הישמר לך פן יהיה דבר . . ." (דברים טו,ט), התקין פרוזבול, כדי שלא יישמט החוב עד שילוו זה את זה.  ואין הפרוזבול מועיל אלא בשמיטת כספים בזמן הזה, שהיא מדברי סופרים; אבל שמיטה של תורה, אין הפרוזבול מועיל בה.

ט,טז  [יז] אין כותבין פרוזבול אלא בית דין חכמים גדולים ביותר, כבית דינו של רבי אמי ורבי אסי--שהן ראויין להפקיע ממון בני אדם; אבל שאר בתי דינין, אין כותבין.

ט,יז  [יח] זה הוא גופו של פרוזבול--מוסר אני לכם פלוני ופלוני הדיינין שבמקום פלוני, שכל חוב שיש לי, שאגבנו כל זמן שארצה; והדיינין חותמין מלמטן, או העדים.

ט,יח  [יט] אין כותבין פרוזבול, אלא על הקרקע; אם אין קרקע ללווה--מזכה לו המלווה כל שהוא בתוך שדהו, אפילו קלח של כרוב.  השאילו מקום לתנור או לכירה, כותבין עליו פרוזבול; הייתה לו שדה ממושכנת, כותבין עליה פרוזבול.  [כ] וכותבין לאיש על נכסי אשתו, וליתומים על נכסי אפיטרופין.

ט,יט  אין לו קרקע, ולערב יש לו קרקע--כותבין עליה פרוזבול.  היה לו חוב על חברו, ויש לחברו קרקע--הואיל והוא תחת שיעבודו, כותב עליו פרוזבול.

ט,כ  [כא] אחד שלווה מחמישה, צריכים פרוזבול לכל אחד ואחד; וחמישה שלוו מאחד, דייו פרוזבול אחד לכולן.  [כב] כתב הפרוזבול תחילה, ואחר כך הלווה--אינו מועיל, אלא משמיט:  עד שיכתוב הפרוזבול אחר שהלווה.  נמצאת אומר שכל מלווה הקודמת לפרוזבול, אינה נשמטת בפרוזבול זה; ואם הפרוזבול קודם את המלווה, הרי זו נשמטת.  [כג] לפיכך פרוזבול המוקדם כשר, והמאוחר פסול.

ט,כא  כיצד:  כתב הפרוזבול בניסן, והקדים זמנו מאדר--כשר:  שהרי הורע כוחו, שאינו משמיט אלא עד אדר.  אבל אם איחר זמנו, וכתבו מאייר--פסול:  שהרי מייפה כוחו, שהוא אינו משמיט עד אייר שלא כדין--שאין דינו שלא ישמיט אלא עד ניסן, בשעת מסירת הדברים לבית דין.

ט,כב  [כד] המוציא שטר חוב אחר שביעית, ואין עימו פרוזבול--אבד חובו.  ואם אמר היה לי, ואבד--נאמן:  שמזמן הסכנה ואילך, בעל חוב גובה שלא בפרוזבול.  ולא עוד, אלא כשיביא בעל חוב את שטרו, או כשיבוא לתבוע במלווה על פה--אומרים לנתבע שלם לו; ואם טען הנתבע ואמר, איה פרוזבול שלו--אומרים לתובע, היה לך פרוזבול ואבד:  אם אמר כן היה, נאמן; ואם הודה שלא כתב פרוזבול, אבד חובו.  והיתומים, אינן צריכין פרוזבול.

ט,כג  [כה] הוציא פרוזבול, וטען הנתבע ואמר מלווה זו שהוא תובע אחר פרוזבול זה הייתה, והתובע אומר קודם פרוזבול הייתה--התובע נאמן:  שאילו אמר היה לי ואבד--נאמן, ואף על פי שאין אנו יודעין זמן הפרוזבול שאבד.

ט,כד  [כו] טען הנתבע ואמר, מלווה יש לו אצלי, והתובע אומר לא כי, אלא הקפת החנות היא שאינה נשמטת שהרי לא זקפתיה מלווה--הרי זה נאמן:  שאם ירצה יאמר מלווה הייתה, ופרוזבול היה לי ואבד--שכיון שתיקנו חכמים פרוזבול, חזקה היא שאין אדם מניח דבר מותר ואוכל דבר אסור.

ט,כה  [כז] תלמידי חכמים שהלוו זה את זה, ומסר דבריו לתלמידים, ואמר מוסר אני לכם שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה--אינו צריך לכתוב פרוזבול:  מפני שהן יודעים שהשמטת כספים בזמן הזה מדבריהם, ובדברים בלבד היא נדחית.

ט,כו  [כח] כל המחזיר חוב שעברה עליו שביעית, רוח חכמים נוחה הימנו.  וצריך המלווה לומר למחזיר, משמיט אני וכבר נפטרת ממני:  אומר לו אף על פי כן, רצוני שתקבל--יקבל ממנו, שנאמר "לא ייגוש" (דברים טו,ב) והרי לא נגש.  ולא יאמר לו בחובי, אני נותן לך; אלא יאמר לו שלי הם, ובמתנה אני נותן לך.

ט,כז  [כט] החזיר לו חובו, ולא אמר לו כן--מסבב עימו בדברים, עד שיאמר לו שלי הם ובמתנה נתתים לך; ואם לא אמר, לא יקבל ממנו--אלא ייטול מעותיו, וילך לו.

ט,כח  [ל] מי שנמנע מלהלוות את חברו קודם השמיטה, שמא יתאחר החוב אצלו ויישמט--עבר בלא תעשה, שנאמר "הישמר לך . . ." (דברים טו,ט).  וחטא גדול הוא--שהרי הזהירה תורה עליו בשני לאוין, שנאמר "הישמר לך פן . . ." (שם):  וכל מקום שנאמר הישמר, או פן, או אל--הרי זו מצות לא תעשה.  והתורה הקפידה על מחשבה רעה זו, וקראה אותו "בלייעל" (שם); והרי הוסיף הכתוב להזהיר ולצוות שלא יימנע אלא ייתן, שנאמר "נתון תיתן לו, ולא יירע לבבך בתיתך לו . . ." (דברים טו,י); והבטיח הקדוש ברוך הוא בשכר מצוה זו בעולם הזה, שנאמר "כי בגלל הדבר הזה, יברכך ה'" (שם).
 

הלכות שמיטה ויובל פרק י

י,א  מצוות עשה לספור שנים שבע שבע, ולקדש שנת החמישים--שנאמר "וספרת לך, שבע שבתות שנים . . . וקידשתם, את שנת החמישים" (ויקרא כה,ח-י); ושתי מצוות אלו, מסורין לבית דין הגדול בלבד.  [ב] ומאימתיי התחילו למנות:  מאחר ארבע עשרה שנה משנכנסו לארץ--שנאמר "שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמור כרמך" (ויקרא כה,ג), עד שיהיה כל אחד ואחד מכיר ארצו; ושבע שנים עשו בכיבוש הארץ, ושבע שנים בחילוק.

י,ב  נמצאת אומר בשנת שלוש וחמש מאות ואלפיים מראש השנה שאחר מולד אדם הראשון, שהיא שנה שנייה ליצירה--התחילו למנות.  ועשו שנת עשר וחמש מאות ואלפיים ליצירה, שהיא שנת אחת ועשרים משנכנסו לארץ--שמיטה; ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים, שהיא שנת ארבע ושישים משנכנסו לארץ.

י,ג  שבעה עשר יובלים מנו ישראל, משנכנסו לארץ ועד שיצאו; ושנה שיצאו בה, שחרב הבית בראשונה, מוצאי שביעית הייתה, ושנת שש ושלושים ביובל הייתה--שארבע מאות שנה ועשר שנים, עמד בית ראשון.

י,ד  כיון שחרב הבית, בטל מניין זה, משבטלה הארץ.  ונשארה הארץ חרבה, שבעים שנה; ונבנה בית שני, וארבע מאות ועשרים עמד.  ובשנה השביעית מבניינו, עלה עזרא והיא הביאה השנייה; ומשנה זו התחילו למנות מניין אחר.  ועשו שנת שלוש עשרה לבניין בית שני שמיטה, ומנו שבע שמיטות וקידשו שנת חמישים; אף על פי שלא היה שם יובל בבית שני, מונין היו אותו כדי לקדש שמיטות.

י,ה  [ד] נמצאת למד שהשנה שחרב בה הבית באחרונה, שתחילתה מתשרי שאחר החורבן בשני חודשים, שהרי מתשרי הוא המניין לשמיטים וליובלות--אותה השנה מוצאי שביעית הייתה, ושנת חמש עשרה מן היובל התשיעי הייתה.

י,ו  ולפי חשבון זה, שנה זו שהיא שנת אלף ומאה ושבע לחורבן, שהיא שנת שבע ושמונים ואלף וארבע מאות למניין שטרות, שהיא שנת שש ושלושים ותשע מאות וארבעת אלפים ליצירה--היא שנת שמיטה, והיא שנת אחת ועשרים מן היובל.

י,ז  [ה] אבל כל הגאונים אמרו שמסורת היא בידיהם איש מפי איש, שלא מנו באותן השבעים שנה שבין חורבן בית ראשון ובניין בית שני אלא שמיטות בלבד, בלא יובל; וכן משחרב באחרונה, לא מנו שנת חמישים אלא שבע שבע בלבד מתחילת שנת החורבן.  וכן עולה מתלמוד עבודה זרה, כפי חשבון זה שהוא קבלה.

י,ח  [ו] ושנת השמיטה ידועה היא ומפורסמת, אצל הגאונים ואנשי ארץ ישראל; וכולן לא מנו אלא לשני חורבן, משליכין אותן שבע שבע.  ולפי חשבון זה תהי שנה זו, שהיא שנת שבע ומאה ואלף לחורבן, מוצאי שביעית.  ועל זה אנו סומכין, וכפי חשבון זה אנו מורין לעניין מעשרות ושביעית והשמטת כספים--שהקבלה והמעשה עמודים גדולים בהוראה, ובהן ראוי להיתלות.

י,ט  [ז] שנת יובל אינה עולה ממניין שני השבוע--אלא שנת תשע וארבעים שמיטה, ושנת חמישים יובל; ושנת אחת וחמישים, תחילת שש שנים של שבוע.  וכן בכל יובל ויובל.

י,י  [ח] משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט מנשה, בטלו היובלות--שנאמר "וקראתם דרור בארץ, לכל יושביה" (ויקרא כה,י), בזמן שכל יושביה עליה:  והוא שלא יהיו מעורבין שבט בשבט, אלא כולן יושבים כתקנן.

י,יא  בזמן שהיובל נוהג בארץ, נוהג בחוצה לארץ:  שנאמר "יובל היא" (ויקרא כה,י; ויקרא כה,יא; ויקרא כה,יב)--בכל מקום, בין בפני הבית בין שלא בפני הבית.  [ט] ובזמן שהיובל נוהג, נוהג דין עבד עברי, ודין בתי ערי חומה, ודין שדה חרמים, ודין שדה אחוזה, ומקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ, והשמטת כספים בכל מקום--מן התורה.

י,יב  ובזמן שאין היובל נוהג, אין נוהג עבד עברי, ולא בתי ערי חומה, ולא שדה אחוזה, ולא שדה חרמים, ואין מקבלין גר תושב; ונוהגת שביעית בארץ מדבריהם, וכן השמטת כספים בכל מקום מדבריהם כמו שביארנו.

י,יג  [י] מצות עשה לתקוע בשופר בעשירי לתשרי, בשנת היובל.  ומצוה זו מסורה לבית דין, תחילה; וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע, שנאמר "תעבירו שופר . . ." (ויקרא כה,ט).  ותוקעין בשופר תשע, כדרך שתוקעין בראש השנה; ומעבירין שופר בכל גבול ישראל.

י,יד  [יא] שופר של יובל ושל ראש השנה, אחד הוא לכל דבר; ואחד היובל ואחד ראש השנה לתקיעות:  אלא שביובל תוקעין בין בבית דין שקידשו בו את החודש, ובין בבית דין שלא קידשו בו את החודש; וכל יחיד ויחיד חייב לתקוע כל זמן שבית דין יושבין, ושלא בפני בית דין.  [יב] ובראש השנה שחל להיות בשבת, לא היו תוקעין אלא בבית דין שקידשו בו את החודש; ואין כל יחיד ויחיד תוקע, אלא בפני בית דין.

י,טו  [יג] שלושה דברים מעכבין ביובל:  תקיעה; ושילוח עבדים; והחזרת שדות לבעליהן, וזו היא השמטת קרקע.  [יד] מראש השנה ועד יום הכיפורים, לא היו עבדים נפטרים לבתיהן, ולא משתעבדין לאדוניהן, ולא השדות חוזרות לבעליהן--אלא עבדים אוכלים ושותים ושמחים, ועטרותיהם בראשיהם.  כיון שהגיע יום הכיפורים, תקעו בית דין בשופר, נפטרו עבדים לבתיהן, וחזרו שדות לבעליהן.

י,טז  [טו] דין היובל בשביתת הארץ ודין השמיטה, אחד הוא לכל דבר:  כל שאסור בשביעית מעבודת הארץ, אסור בשנת יובל; וכל שמותר בשביעית, מותר ביובל; ומלאכות שלוקין עליהן בשביעית, לוקין עליהן ביובל; ודין פירות שנת יובל באכילה ומכירה ובביעור, כדין פירות שביעית לכל דבר.

י,יז  [טז] יתרה שביעית על היובל--שהשביעית משמטת כספים, ואין היובל משמיט כספים.  ויותר יובל על השביעית--שהיובל מוציא עבדים, ומשמיט קרקע:  וזה הוא דין מכירת שדות האמור בתורה; והיא מצות עשה, שנאמר "גאולה, תיתנו לארץ" (ויקרא כה,כד).  יובל משמיט קרקע, בתחילתו; ושביעית אין משמטת כספים אלא בסופה, כמו שביארנו.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק יא

יא,א  ארץ ישראל המתחלקת לשבטים--אינה נמכרת לצמיתות, שנאמר "והארץ, לא תימכר לצמיתות" (ויקרא כה,כג).  ואם מכר לצמיתות, שניהם עוברין בלא תעשה; ואין מעשיהן מועילין, אלא תחזור השדה לבעליה ביובל.  [ב] והמוכר שדהו לשישים שנה, אינה יוצאה ביובל--שאין חוזר ביובל אלא דבר הנמכר סתם, או הנמכר לצמיתות.

יא,ב  [ג] לא ימכור אדם ביתו או שדה אחוזתו, אף על פי שהם חוזרין אחר זמן--אלא אם כן העני, שנאמר "וכי ימוך אחיך, ומכר מאחוזתו" (ראה ויקרא כה,כה).  אבל למכור ולהניח הדמים בכיסו, או לעשות בהן סחורה, או ליקח בהן כלים ועבדים ובהמה--אינו רשאי:  אלא למזונות בלבד.  ואם עבר ומכר מכל מקום, הרי אלו מכורין.  [ד] ודנין בבית, דין בתי ערי חומה; ובשדה, דין שדה אחוזה.

יא,ג  דין מוכר שדה אחוזתו--לחשב את הדמים, לפי השנים הנשארות ליובל; ובכל עת שירצה לפדות, מחשב עם הלוקח על השנים שאכל, וגורע מדמי המכר, ומחזיר לו את השאר.

יא,ד  [ה] כיצד:  הרי שנשאר ליובל עשר שנים, ומכר לו שדהו במאה דינר, אכלה הלוקח שלוש שנים, ורצה המוכר לגאול--נותן לו שבעים דינר, ומחזיר שדהו; וכן אם אכלה שש שנים--נותן לו ארבעים דינר, ומחזיר שדהו.  לא גאלה, אלא הייתה ביד הלוקח עד שנת היובל--תחזור לבעלים בלא דמים, שנאמר "מספר תבואות, ימכור לך" (ראה ויקרא כה,טו; ויקרא כה,טז).

יא,ה  [ו] מכרה לו והיא מלאה פירות, ולאחר שנים גאלה--אינו יכול לומר לו, החזירה לי מלאה פירות כמו שמכרתי לך.  לפיכך אם מכרה לו מלאה פירות לפני ראש השנה, וגאלה אחר שתי שנים--הרי זה אוכל שלוש תבואות בשתי השנים, ואינו מחשב עימו אלא לפי שתי שנים בלבד:  שנאמר "על פי השנים" (ויקרא כז,יח), לא על פי התבואות.

יא,ו  [ז] הקנים והזמורות ופירות שקמה שבתוכה, הרי הן של לוקח כשאר הפירות שלה; אבל אילן שנכסח או שיבש, שניהן אסורין בו.  כיצד ייעשה--יימכר ויילקח בדמיו קרקע, והלוקח אוכל פירותיה, עד שתיגאל השדה מידו.

יא,ז  [ח] הלוקח שדה אחוזה, ונטעה אילנות והשביחה--כשהיא חוזרת ביובל, שמין שבח האילנות שבתוכה; ונותן בעל השדה דמי השבח ללוקח, שנאמר "ויצא ממכר בית" (ויקרא כה,לג)--ממכר חוזר, ואין השבח חוזר.

יא,ח  [ט] המוכר את שדהו בזמן שהיובל נוהג, כמו שביארנו--אינו מותר לגאול לפחות משתי שנים, שנאמר "במספר שני תבואות, ימכור לך" (ויקרא כה,טו); ואפילו רצה הלוקח, הרי זה אסור--שנאמר "במספר שנים אחר היובל, תקנה מאת עמיתך" (שם), אין פחות משתי שנים מעת לעת מיום המכירה.

יא,ט  [י] וצריך שיאכל הלוקח שתי תבואות, בשתי השנים--ואחר כך יגאל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה,טו); לפיכך אם הייתה אחת משתי השנים שביעית, או שנת שידפון או יירקון--אינה עולה מן המניין.  [יא] הניחה הלוקח בורה שנה ואכלה שנה, או אכלה שנה ונרה שנה לזורעה ולא זרעה--הרי אלו עולין למניין.

יא,י  מכרה בשנת יובל עצמה--אינה נמכרת, והדמים חוזרין לבעלים.  [יב] מכרה שנה אחת לפני היובל--הרי הלוקח אוכל אותה שנה שנייה אחר היובל, שנאמר "שני תבואות" (ויקרא כה,טו).

יא,יא  [יג] מכר נקעים מלאים מים, או סלעים שאינם ראויין לזריעה--הרי זה פודה בפחות משתי שנים:  שנאמר "במספר שני תבואות" (ויקרא כה,טו)--שדה הראויה לתבואה, היא שאינה נגאלת אלא אחר שתי שנים.  ואם לא נגאלה--אף על פי שאינה ראויה לזריעה, חוזרת לבעלים ביובל.

יא,יב  [יד] מכר אילנות--אין נגאלין לפחות משתי שנים, שהרי ראויין לתבואות; ואם לא גאלן, אינן חוזרין לבעלים ביובל--שנאמר "ושב, לאחוזתו" (ויקרא כה,כז; ויקרא כה,כח), ולא לאילנות.

יא,יג  [טו] מכר שדהו לראשון, ומכרה ראשון לשני, ושני לשלישי, אפילו מאה--בשנת היובל תחזור לאדון ראשון, שנאמר "בשנת היובל ישוב השדה, לאשר קנהו מאיתו--לאשר לו, אחוזת הארץ" (ויקרא כז,כד).

יא,יד  [טז] מכרה לראשון במאה דינר, ומכרה הראשון לשני במאתיים, ורצה האדון לגאול--אינו מחשב אלא עם הראשון, שנאמר "לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה,כז).

יא,טו  מכרה לראשון במאתיים, ומכרה הראשון לשני במאה--הרי זה מחשב עם האחרון.  וכן אם מכרה במאה, והשביחה ביד הלוקח, והרי היא ראויה להימכר במאתיים--מחשב לפי מה שמכר; ואם מכרה במאתיים, והכסיפה, והרי היא ראויה להימכר במאה--מחשב לפי מה שהיא:  לעולם מייפין כוח המוכר שדה אחוזה, ומריעין כוח הלוקח.

יא,טז  [יז] המוכר שדה אחוזה, והיו לו שדות אחרות, ומכר מאותן השדות כדי לגאול שדה שמכר--אין שומעין לו:  שנאמר "ומצא כדי גאולתו" (ויקרא כה,כו), עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר.  וכן אם לווה לגאול, אין שומעין לו--שנאמר "והשיגה ידו" (שם), לא שילווה.

יא,יז  [יח] מצא מעט, ורצה לגאול חצי השדה שמכר--אין שומעין לו:  שנאמר "כדי גאולתו" (ויקרא כה,כו)--או גואל את כולה, או אינו גואל.  ואם רצו קרוביו לגאול--גואלים, שנאמר "או דודו או בן דודו, יגאלנו" (ויקרא כה,מט).

יא,יח  [יט] הנותן שדהו מתנה, הרי זו חוזרת לו ביובל--שנאמר "תשובו, איש אל אחוזתו" (ויקרא כה,יג), לרבות את המתנה.

יא,יט  [כ] האחין שחלקו--כלקוחות הן, ומחזירין זה לזה חלקו ביובל; ולא תיבטל חלוקתן מכמות שהייתה.  וכן הבכור והמייבם אשת אחיו--מחזיר ביובל חלק שנטל, ונוטל החלק שכנגדו.

יא,כ  [כא] אבל היורש את אשתו--אף על פי שירושת הבעל מדבריהם--עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה, ואינו מחזיר ביובל.  ואם ירש ממנה בית הקברות--יחזיר לבני משפחה, משום פגם משפחה; וייתנו לו דמיה, ומנכין לו דמי קבר אשתו--שהרי חייב בקבורתה.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק יב

יב,א  המוכר בית בתוך עיר המוקפת חומה--הרי זה גואל אותה כל שנים עשר חודש מיום שמכר בכל עת שירצה, ואפילו ביום שמכר; וכשרוצה לפדות--נותן כל הדמים שלקח, ואינו גורע ללוקח כלום.  [ב] ואין הקרובים פודין אותה, אלא המוכר עצמו אם השיגה ידו.  ויש לו למכור מנכסיו ולפדות; אבל לא ילווה ויגאל, ולא יגאל לחציין.

יב,ב  [ג] מת הלוקח, יפדה מיד בנו; וכן אם מת המוכר, יש לבנו לפדותה כל שנים עשר חודש.  [ד] מכר לראשון, ומכר ראשון לשני בתוך השנה--מונין לראשון:  כיון ששלמה שנה לראשון, הוחלט הבית ביד השני--שהמוכר מכר לשני, כל זכות שתבוא לידו.

יב,ג  הגיע שנים עשר חודש ולא גאלה, הרי זו נחלטה ביד הלוקח; וכן אם נתן הבית מתנה ולא גאלו כל שנים עשר חודש, הרי זה נחלט ביד זה שניתן לו מתנה.

יב,ד  [ה] הייתה שנה מעוברת, אינו נחלט עד סופה--שנאמר "עד מלאות לו שנה תמימה" (ויקרא כה,ל), להביא חודש העיבור.  [ו] מכר שני בתים, אחד בחצי אדר ראשון ואחד בראש אדר שני--זה שמכר בראש אדר שני, כיון שהגיע אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה; וזה שמכר בחצי אדר ראשון, לא עלתה לו שנה עד חצי אדר של שנה הבאה--מפני שירד הלוקח בחודש העיבור.

יב,ה  [ז] הגיע יום שנים עשר חודש, ולא נמצא הלוקח לפדות ממנו--הרי זה מניח מעותיו בבית דין, ושובר את הדלת ונכנס לביתו; ואימתיי שיבוא הלוקח, יבוא וייטול את מעותיו.

יב,ו  [ח] המקדיש בית עיר חומה, וגאלו אחר מיד ההקדש--כיון שעלתה לו שנה משעה שנגאל מיד ההקדש ולא גאלו בעליו, נחלט ביד הגואל:  שאין ההקדש חולט אלא הלקח, שנאמר "לקונה אותו, לדורותיו" (ויקרא כה,ל).

יב,ז  [ט] מכר בית עיר חומה, והגיע יובל בתוך שנת המכר--אינו חוזר ביובל:  אלא יהיה ביד הלוקח, עד שירצה המוכר לגאול כל שנת המכר; או תימלא שנה, ויחלוט.

יב,ח  [י] המוכר בית בבתי החצרים, או בעיר שאינה מוקפת חומה כראוי--הרי זה נגאל בכוח יפה שבדין השדות ושבדין הבתים המוקפין חומה.  כיצד:  אם רצה לגאול מיד--גואל, כדין הבתים.  הגיע שנים עשר חודש ולא גאל--הרי זה גואל עד שנת היובל, כדין השדות; ובעת שגואל מחשב עם המוכר, וגורע לו מה שאכל.  הגיע יובל ולא גאל--חוזר הבית בלא דמים, כדין השדות.

יב,ט  [יא] כל שהוא לפנים מן החומה, כגון הגינות והמרחצאות והשובכות--הרי הוא כבתים, שנאמר "אשר בעיר" (ויקרא כה,ל).  אבל השדות שבתוך העיר, נגאלין כדין השדות שחוץ לעיר:  שנאמר "וקם הבית אשר בעיר" (שם)--"הבית" וכל הדומה לבית, לא השדות.

יב,י  [יב] בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אינו נחלט בבתי ערי חומה; וירושלים, אין הבית נחלט בה; ובית הבנוי בחומה, אינו כבתי ערי חומה.  [יג] עיר שגגותיה חומתה, או שהים חומתה--אינה כמוקפת חומה.

יב,יא  [יד] אין המקום נקרא "עיר חומה" (ויקרא כה,כט)--עד שיהיה בו שלוש חצרות או יתר, ובכל חצר מהן שני בתים או יתר, ויקיפו אותן חומה תחילה, ואחר כך יבנו החצרות בתוכו; אבל מקום שיושב ואחר כך הוקף, או שלא היו בו שלוש חצרות של שני שני בתים--אינו "עיר חומה", אלא בתים שבו כבתי החצרים.

יב,יב  [טו] אין סומכין אלא על חומה המוקפת, בשעת כיבוש הארץ.  כיצד:  עיר שלא הייתה מוקפת חומה בשעה שכבש יהושוע את הארץ--אף על פי שהיא מוקפת עתה, הרי היא כבתי החצרים; ועיר שהייתה מוקפת חומה בימי יהושוע--אף על פי שאינה מוקפת עתה, הרי היא כמוקפת.  וכיון שגלו בחורבן ראשון, בטלה קדושת ערי חומה שהיו בימי יהושוע.

יב,יג  כיון שעלה עזרא בביאה שנייה, נתקדשו כל הערים המוקפות חומה באותה העת--מפני שביאתן בימי עזרא שהיא ביאה שנייה, כביאתן בימי יהושוע:  מה ביאתן בימי יהושוע, מנו שמיטין ויובלות, וקידשו בתי ערי חומה, ונתחייבו במעשר--אף ביאתן בימי עזרא, מנו שמיטין ויובלות, וקידשו בתי ערי חומה, ונתחייבו במעשר.

יב,יד  [טז] וכן לעתיד לבוא בביאה שלישית, בעת שייכנסו לארץ--יתחילו למנות שמיטין ויובלות, ויקדשו בתי ערי חומה, ויתחייב כל מקום שיכבשוהו במעשרות:  שנאמר "והביאך ה' אלוהיך, אל הארץ אשר ירשו אבותיך--וירשתה" (דברים ל,ה), מקיש ירושתך לירושת אבותיך--מה ירושת אבותיך, אתה נוהג בחידוש כל הדברים האלו; אף ירושתך, אתה נוהג בה בחידוש כל הדברים האלו.
 

הלכות שמיטה ויובל פרק יג

יג,א  שבט לוי--אף על פי שאין להם חלק בארץ, כבר נצטוו ישראל ליתן להם ערים לשבת ומגרשיהם:  והערים הם שש ערי המקלט, ועליהן ארבעים ושתיים עיר; וכשמוסיפין ערי מקלט אחרות בימות המשיח, הכול ללויים.

יג,ב  מגרשי הערים, כבר נתפרשו בתורה שהם שלושת אלפים אמה סביב--שנאמר "מקיר העיר וחוצה, אלף אמה סביב" (במדבר לה,ד), ולהלן הוא אומר "ומדותם מחוץ לעיר, את פאת קדמה אלפיים באמה . . ." (במדבר לה,ה):  אלף הראשונות מגרש, ואלפיים שמודדין חוץ למגרש לשדות וכרמים.

יג,ג  ונותנין לכל עיר, בית קברות חוץ לתחום זה--שאין קוברין מתיהם בתחום עריהם:  שנאמר "ומגרשיהם, יהיו לבהמתם ולרכושם, ולכול, חיתם" (במדבר לה,ג)--לחיים ניתנו, לא לקבורה.

יג,ד  אין עושין בערי הלויים עיר מגרש, ולא מגרש עיר, ולא מגרש שדה, ולא שדה מגרש--שנאמר "ושדה מגרש עריהם, לא יימכר" (ויקרא כה,לד); [ה] ומפי השמועה למדו שזה שנאמר "לא יימכר", לא ישונה--אלא השדה והמגרש והעיר, כל אחד משלושתן כמות שהוא לעולם.

יג,ה  וכן בשאר ערי ישראל--אין עושין שדה מגרש, ולא מגרש שדה, ולא מגרש עיר, ולא עיר מגרש; [ו] ולא יסתור אדם את ביתו לעשותו גינה, ולא ייטע את חורבתו גינה:  שלא יחריבו ארץ ישראל.

יג,ו  [ז] כוהנים ולויים שמכרו שדה משדות עריהם, או בית מבתי ערי חומה שלהן--אינן גואלין כסדר הזה:  אלא מוכרין השדות ואפילו סמוך ליובל, וגואלין מיד; ואם הקדישו שדה, גואלין מיד ההקדש לאחר היובל; וגואלין בתי ערי חומה כל זמן שירצו, אפילו אחר כמה שנים--שנאמר "גאולת עולם, תהיה ללויים" (ויקרא כה,לב).

יג,ז  [ח] ישראל שירש את אבי אימו לוי--הרי זה גואל כלויים, אף על פי שאינו לוי, הואיל והערים או השדות הן של לויים, גואל לעולם:  שדין זה תלוי במקומות אלו, לא בבעלים.  [ט] ולוי שירש את אבי אימו ישראל--אינו גואל כלויים, אלא כישראל:  שלא נאמר "גאולת עולם, תהיה ללויים" (ויקרא כה,לב), אלא בערי הלויים.

יג,ח  [י] כל שבט לוי, מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען, וכן הן מוזהרין שלא ייטלו חלק בביזה, בשעה שכובשין את הערים--שנאמר "לא יהיה לכוהנים הלויים כל שבט לוי, חלק ונחלה--עם ישראל" (דברים יח,א), "חלק" בביזה ו"נחלה" בארץ; וכן הוא אומר "בארצם לא תנחל, וחלק, לא יהיה לך בתוכם" (במדבר יח,כ), בביזה.  ובן לוי או כוהן שנטל חלק בביזה, לוקה; ואם נטל נחלה בארץ, מעבירין אותה ממנו.

יג,ט  [יא] ייראה לי, שאין הדברים אמורים, אלא בארץ שנכרתה עליה ברית לאברהם ליצחק וליעקוב, וירשוה בניהם ונתחלקה להם; אבל שאר כל הארצות שכובש מלך ממלכי ישראל--הרי הכוהנים והלויים באותן הארצות ובביזתן, ככל ישראל.

יג,י  [יב] ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו:  מפני שהובדל לעבוד את ה' ולשרתו, ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים--שנאמר "יורו משפטיך ליעקוב, ותורתך לישראל" (דברים לג,י).  לפיכך הובדלו מדרכי העולם--לא עורכין מלחמה כשאר ישראל, ולא נוחלין, ולא זוכין לעצמן בכוח גופן; אלא הם חיל ה', שנאמר "ברך ה' חילו" (דברים לג,יא), והוא ברוך הוא זיכה להם, שנאמר "אני חלקך ונחלתך" (במדבר יח,כ).

יג,יא  [יג] ולא שבט לוי בלבד, אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להיבדל לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו לדעה את ה', והלך ישר כמו שעשהו האלוהים, ופרק מעל צווארו עול החשבונות הרבים אשר ביקשו בני האדם--הרי זה נתקדש קודש קודשים, ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים; ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו, כמו שזיכה לכוהנים וללויים.  הרי דויד אומר "ה', מנת חלקי וכוסי--אתה, תומיך גורלי" (תהילים טז,ה).
 

בריך רחמנא דסייען.  נגמר ספר שביעי, בעזרת שדיי.  ומניין פרקים של ספר זה, חמישה ושמונים:  הלכות כלאיים, עשרה פרקים; הלכות מתנות עניים, עשרה פרקים; הלכות תרומות, חמישה עשר פרקים; הלכות מעשר, ארבעה עשר פרקים; הלכות מעשר שני ונטע רבעי, אחד עשר פרקים; הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין, שנים עשר פרקים; הלכות שמיטה ויובל, שלושה עשר פרקים.