הלכות אבל

יש בכללן ארבע מצוות--אחת מצות עשה, ושלוש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) להתאבל על הקרובים, ואפילו כוהן מיטמא ומתאבל על הקרובים, ואין אדם מתאבל על הרוגי בית דין, ולפי זה כללתי הלכות אלו בספר זה שהן מעין קבורה ביום מיתה שהיא מצות עשה; (ב) שלא ייטמא כוהן גדול לקרובים; (ג) שלא ייכנס עם המת באוהל; (ד) שלא ייטמא כוהן הדיוט לנפש אדם אלא לקרובים בלבד.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות אבל פרק א

א,א  מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר "ואכלתי חטאת היום, הייטב בעיני ה'" (ויקרא י,יט).  ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד, שהוא יום המיתה ויום הקבורה.  אבל שאר השבעה אינן דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה "ויעש לאביו אבל, שבעת ימים" (בראשית נ,י):  ניתנה תורה, ונתחדשה הלכה; ומשה רבנו תיקן להם לישראל שבעת ימי אבילות, ושבעת ימי המשתה.

א,ב  מאימתיי יתחייב אדם באבל, משייסתם הגולל.  אבל כל זמן שלא נקבר המת, אינו אסור בדבר מן הדברים שהאביל אסור בהן; ומפני טעם זה, רחץ דויד המלך וסך כשמת הילד, קודם שייקבר.

א,ג  הרוגי מלכות, שאין מניחין אותן להיקבר--מאימתיי מתחילין להתאבל עליהן, ולמנות שבעה ושלושים:  משנתייאשו מלשאול למלך לקוברן, אף על פי שלא נתייאשו מלגנוב אותן.  [ד] מי שטבע בנהר, או מי שאכלתהו חיה רעה--משנתייאשו לבקש.  מצאוהו אברים אברים--אין מונין לו עד שיימצא ראשו ורובו, או יתייאשו מלבקש.

א,ד  [ה] מי שדרכן לשלח המת למדינה אחרת לקוברו, ואינם יודעים מתיי ייקבר--מעת שיחזירו פניהן מללוותו, מתחילין למנות שבעה ושלושים, ומתחילין להתאבל.

א,ה  [ו] הנפלים, אין מתאבלין עליהן.  וכל שלא שהה שלושים יום באדם, הרי זה נפל; אפילו מת ביום שלושים, אין מתאבלין עליו.  [ז] ואם ידע בוודאי שנולד לתשעה חודשים גמורים--אפילו מת ביום שנולד, מתאבלין עליו.

א,ו  [ח] בן תשעה חודשים שנולד מת, ובן שמונה שמת אפילו לאחר שלושים יום, ומי שיצא מחותך או מסורס, אף על פי שכלו לו חודשיו--הרי זה כנפל, ואין מתאבלין עליהן, ולא יתעסקו עימהם.

א,ז  [ט] כל הרוגי מלכות--אף על פי שבדין המלך נהרגו, והתורה נתנה לו רשות להורגן--הרי אלו מתאבלין עליהן, ואין מונעין מהן כל דבר; וממונם למלך, ונקברין בקברי אבותיהן.  אבל כל הרוגי בית דין--אין מתאבלין עליהן אבל אוננין, שאין אנינות אלא בלב; ואין נקברין עם אבותיהן עד שיתאכל הבשר, וממונם ליורשיהם.

א,ח  [י] כל הפורשין מדרכי ציבור, והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארן, ואינן נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות וכבוד המועדות, וישיבת בתי כנסייות ובתי מדרשות, אלא הרי הן כך בני חורין לעצמן, כשאר האומות, וכן המינים והמשומדים והמוסרין--כל אלו אין מתאבלין עליהן; אלא אחיהם ושאר קרוביהם לובשין לבנים ומתעטפים לבנים, ואוכלים ושותים ושמחים:  שאבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא, ועליהם הכתוב אומר "הלוא משנאיך ה', אשנא" (תהילים קלט,כא).

א,ט  [יא] המאבד עצמו לדעת--אין מתעסקין עימו לכל דבר, ולא מתאבלין עליו, ולא מספידין אותו.  אבל עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבילים וכל דבר שהוא כבוד לחיים.  ואיזה הוא המאבד עצמו לדעת:  לא שעלה לראש הגג, ונפל ומת; אלא האומר הריני עולה לראש הגג, וראה אותו שעלה מיד דרך כעס, או שהיה מצר, ונפל ומת--הרי זה בחזקת שאיבד עצמו לדעת.

א,י  אבל אם ראו אותו חנוק ותלוי באילן, או הרוג ומושלך על גב סיפו--הרי זה בחזקת כל המתים, ומתעסקין עימו, ואין מונעין ממנו דבר.
 

הלכות אבל פרק ב

ב,א  אלו שאדם חייב להתאבל עליהן דין תורה--אימו ואביו, בנו ובתו, אחיו ואחותו מאביו.  ומדבריהם--שיתאבל האיש על אשתו הנשואה, וכן האישה על בעלה, ומתאבל על אחיו ועל אחותו שהן מאימו.

ב,ב  אפילו הכוהן, שאינו מיטמא לאחיו ואחותו מאימו, ולא לאחותו הנשואה, אף על פי שהיא מאביו--מתאבל הוא עליהן; ואם הייתה אחותו זו הנשואה מאביו, הרי הוא מתאבל עליה דין תורה.

ב,ג  בנו או אחיו הבא מן השפחה, או מן הנוכרית--אינו מתאבל עליהן כלל.  וכן מי שנתגייר הוא ובניו, או נשתחרר הוא ובניו--אין מתאבלין זה על זה.  וכן אשתו ארוסה, אינו מתאבל עליה ולא אונן; וכן היא לא אוננת ולא מתאבלת עליו.

ב,ד  כל הקרובים שהוא חייב להתאבל עליהן--הרי זה מתאבל עימהם בפניהם, מדברי סופרים.  כיצד:  הרי שמת בן בנו, או אחי בנו, או אם בנו--חייב לקרוע בפני בנו, ולנהוג אבילות בפניו; אבל שלא בפניו, אינו חייב.  וכן בשאר הקרובים.

ב,ה  אשתו הנשואה--אף על פי שהוא מתאבל עליה--אינו מתאבל עימה על שאר קרוביה, אלא על אביה ועל אימה בלבד:  משום כבוד אשתו, נוהג אבילות עליהן בפניה.

ב,ו  כיצד:  מי שמתה חמותו או חמיו--כופה מיטתו, ונוהג אבילות עם אשתו בפניה; אבל שלא בפניה, אינו נוהג אבילות.  וכן האישה שמת חמיה או חמותה--נוהגת אבילות, בפני בעלה.  אבל שאר קרוביהן--כגון שמת אחי אשתו או בנה, והאישה שמת אחי בעלה או בנו--אין מתאבלין זה עם זה.

ב,ז  וכן ייראה לי שאם מתה אשת קרובו או בעל קרובתו, כגון שמתה אשת בנו או בעל בתו--אינו חייב להתאבל עימהן.  וכן כל כיוצא בזה.

ב,ח  [ו] כמה חמורה מצות אבל--שהרי הכוהן נדחית לו הטומאה מפני קרוביו, כדי שיתעסק עימהן ויתאבל עליהן:  שנאמר "כי, אם לשארו, הקרוב, אליו:  לאימו ולאביו . . . לה, ייטמא" (ויקרא כא,ב-ג), מצות עשה--שאם לא רצה להיטמא, מטמאין אותו בעל כורחו.

ב,ט  במה דברים אמורים, בזכרים שהוזהרו על הטומאה.  אבל הכוהנות--הואיל ואינן מוזהרות על הטומאה, כך אינן מצוות להיטמא לקרובים:  אלא אם רצו, מיטמאות; ואם לא רצו, לא ייטמאו.

ב,י  [ז] אשתו של כוהן--מיטמא לה על כורחו, ואינו מיטמא לה אלא מדברי סופרים:  עשו אותה כמת מצוה--כיון שאין לה יורש אלא הוא, לא תמצא מי שיתעסק בה אלא הוא.  ואינו מיטמא אלא לנשואה בלבד; אבל הארוסה, לא ייטמא לה.

ב,יא  [ח] וכן כל אותן שאמרנו שאין מתאבלין עליהן, כגון הרוגי בית דין, והפורשים מדרכי ציבור, והנפלים, והמאבד עצמו לדעת--אין הכוהן מיטמא להן.

ב,יב  ועד מתיי הוא מצווה להיטמא לקרוביו, עד שייסתם הגולל.  אבל מאחר שנסתם הגולל, הרי הן כשאר כל המתים--שאם ניטמא בהן, לוקה.

ב,יג  [ט] אשתו הפסולה, אינו מיטמא לה; לפיכך מי ששמעה שמת בעלה ונישאת, ובא בעלה--שניהן אין מיטמאין לה, שהרי היא פסולה לשניהן.  אבל מיטמא הוא לאימו, אף על פי שהיא חללה; וכן מיטמא לבנו ולבתו ולאחיו ולאחותו, אף על פי שהן פסולין--אפילו היו ממזרין, מיטמא להן.

ב,יד  [י] אחותו הנשואה--אינו מיטמא לה, אף על פי שהיא נשואה לכוהן:  שנאמר "הבתולה הקרובה אליו, אשר לא הייתה לאיש" (ויקרא כא,ג).  "הבתולה", פרט לאנוסה ומפותה; יכול שאני מוציא אף הבוגרת, או מוכת עץ--תלמוד לומר "אשר לא הייתה לאיש", מי שהוויתה בידי איש.

ב,טו  "אשר לא הייתה לאיש" (ויקרא כא,ג)--פרט לארוסה, שאינו מיטמא לה, אף על פי שהיא ארוסה לכוהן.  [יא] נתגרשה אחותו מן האירוסין, מיטמא לה--שנאמר "הקרובה אליו" (שם), להביא את המתגרשת מן האירוסין.  [יב] אחיו ואחותו מאימו, אינו מיטמא להן:  שנאמר "ולבנו ולבתו ולאחיו.  ולאחותו" (ויקרא כא,ב-ג)--מה בנו הראוי לירושתו, אף אחיו ואחותו הראויים לירושתו.

ב,טז  [יג] הספקות, אינו מיטמא להן:  שנאמר "לה, ייטמא" (ויקרא כא,ג)--מיטמא הוא על הוודאי, ואינו מיטמא על הספק.  לפיכך הוולדות שנתערבו, והבן שהוא ספק בן שבעה לאחרון או בן תשעה לראשון, וכן כל כיוצא בהן--אינו מיטמא להן מספק.  וכן כל המתגרשת ספק גירושין, או בגט פסול--אינו מיטמא לה.

ב,יז  [יד] אין הכוהן מיטמא לאבר מן החי מאביו, ולא לעצם מעצמות אביו.  וכן המלקט עצמות אביו--אינו מיטמא להן, אף על פי שהשדרה קיימת.  [טו] נקטע ראשו של אביו, אינו מיטמא לו:  שנאמר "לאביו" (ויקרא כא,ב)--בזמן שהוא שלם, ולא בזמן שהוא חסר.  וכן שאר הקרובים.

ב,יח  הטומאה לקרובים דחויה היא, ולא הותרה לכול.  לפיכך אסור לכוהן להיטמא למת, אפילו בעת שמיטמא לקרוביו--שנאמר "לה, ייטמא" (ויקרא כא,ג), אינו מיטמא לאחרים עימה:  שלא יאמר הואיל וניטמאתי על אבי, אלקט עצמות פלוני, אגע בקבר פלוני.

ב,יט  לפיכך כוהן שמת לו מת--צריך להיזהר ולקוברו בסוף בית הקברות, כדי שלא ייכנס לבית הקברות, ולא ייטמא בקברות אחרים, כשיקבור מתו.
 

הלכות אבל פרק ג

ג,א  כל כוהן שניטמא למת, חוץ משישה מתים המפורשים בתורה או אשתו, בעדים והתראה--הרי זה לוקה, שנאמר "לנפש לא ייטמא בעמיו" (ויקרא כא,א).  ואחד הנוגע במת או המאהיל או הנושא, ואחד המת או שאר הטמאות הפורשות מן המת--שנאמר "לנפש לא ייטמא".  וכבר פירשנו בהלכות טומאת מת, כל הדברים המטמאין מן המת, מן התורה או מדבריהם.

ג,ב  וכן אם נגע הכוהן בקבר, לוקה.  אבל נוגע הוא בבגדים שנגעו במת, אף על פי שמיטמא בהן טומאת שבעה.

ג,ג  וכן אם נכנס לאוהל טמא, שנכנסה לו הטומאה--לוקה, אף על פי שעצמה של טומאה בבית אחר.  וכבר ביארנו כל האוהלים שתיכנס להם הטומאה, או שתצא מהם, ודין הסככות והפרעות, וכל הדברים המביאין את הטומאה, והחוצצין בפני הטומאה, ואיזה מהן דין תורה, ואיזה מהן מדבריהן--הכול בהלכות טומאת מת.

ג,ד  ושם ביארנו שאין הגויים מטמאין באוהל, ולפיכך קברותיהן טהורים, ומותר לכוהן להיכנס לשם, ולדרוך על קברותיהן; ואינו אסור אלא שייגע בטומאה או יישאנה, כמו שביארנו שם.

ג,ה  [ד] כוהן שנכנס לאוהל המת או לבית הקברות בשגגה, ואחר שידע התרו בו--אם קפץ ויצא, פטור; ואם ישב שם כדי השתחוויה כמו שביארנו בעניין טומאת מקדש, הרי זה לוקה.  נכנס ויצא, וחזר ונכנס ויצא--אם התרו בו על כל פעם ופעם, לוקה על כל כניסה וכניסה.

ג,ו  וכן אם נגע במת והתרו בו ופירש, וחזר ונגע והתרו בו--אפילו מאה פעמים--לוקה על כל אחת ואחת.  היה נוגע ולא פירש, או שהיה עומד בבית הקברות ונגע במתים אחרים--אף על פי שהתרו בו כמה פעמים, אינו לוקה אלא אחת:  שהרי הוא מחולל ועומד, כל זמן שלא פירש.

ג,ז  [ה] המטמא את הכוהן--אם היו שניהם מזידין--לוקה הכוהן, וזה שטימאו עובר על "ולפני עיוור, לא תיתן מכשול" (ויקרא יט,יד).  היה הכוהן שוגג, וזה שטימאו מזיד--הרי זה שטימאו לוקה.

ג,ח  [ו] כוהן גדול אינו מיטמא לקרובים, שנאמר "לאביו ולאימו, לא ייטמא" (ויקרא כא,יא); וכן אינו נכנס עם המת באוהל, אפילו קרוביו--שנאמר "ועל כל נפשות מת, לא יבוא" (שם).  הא למדת שהוא חייב ב"לא יבוא", וחייב ב"לא ייטמא".

ג,ט  כיצד:  נגע או נשא, לוקה אחת.  נכנס לאוהל וישב שם עד שמת עליו המת, או שנכנס בשידה תיבה ומגדל ובא חברו ופרע עליו גג השידה שהרי טומאה וביאה באין כאחד--לוקה שתיים:  משום "לא יבוא" (ויקרא כא,יא), ומשום "לא ייטמא" (שם).  [ז] נטמא מקודם, ואחר כך נכנס לאוהל--אם התרו בו, לוקה אף על הביאה.

ג,י  [ח] כוהן שפגע במת מצוה בדרך, הרי זה מיטמא לו:  אפילו כוהן גדול, חייב להיטמא לו ולקוברו.  ואיזה הוא מת מצוה--זה אחד מישראל שהיה מושלך בדרך, ואין לו קוברים.  ודבר זה, הלכה מפי הקבלה.

ג,יא  במה דברים אמורים, בשהיה הכוהן לבדו, ואין עימו אחר, ואפילו קרא שם בדרך, ואין לו עונה.  אבל אם כשיקרא אחרים עונין אותו, אין זה מת מצוה, אלא קורא לאחרים, ויבואו ויתעסקו בו.

ג,יב  [ט] היה כוהן ונזיר מהלכין בדרך, ופגעו במת מצוה--יתעסק בו הנזיר, שהרי אין קדושתו קדושת עולם, ואל ייטמא בו הכוהן, אף על פי שהוא כוהן הדיוט.

ג,יג  היה כוהן גדול וכוהן הדיוט, ייטמא כוהן הדיוט.  וכל הקודם את חברו, מתאחר בטומאה; וסגן עם משוח מלחמה שפגעו במת מצוה--ייטמא משוח מלחמה, ואל ייטמא הסגן.

ג,יד  [י] נשיא שמת--הכול מיטמאין לו, אפילו כוהנים:  עשוהו כמת מצוה לכול, מפני שהכול חייבין בכבודו.  וכן הכול אוננין עליו.

ג,טו  [יא] בנות אהרון, לא הוזהרו על טומאת מת:  שנאמר "אמור אל הכוהנים בני אהרון" (ויקרא כא,א)--"בני אהרון", ולא בנות אהרון.  וכן החללים מותרין להיטמא--שנאמר "אמור אל הכוהנים בני אהרון", עד שיהיו בכיהונם.  [יב] כוהן קטן, הרי הגדולים מוזהרים שלא יטמאוהו; ואם בא להיטמא מעצמו--אין בית דין מצווין עליו להפרישו, אבל אביו צריך לחנכו בקדושה.

ג,טז  [יג] מת תופס ארבע אמות שלו לטומאה; וכל כוהן שנכנס לתוך ארבע אמות, מכין אותו מכת מרדות.  וכן אם נכנס לבית הפרס, או יצא לחוצה לארץ, או שנטמא בדם תבוסה, או בגולל ובדופק וכיוצא בהן--מכין אותו מכת מרדות, מפני שהן אבות של דבריהם, כמו שביארנו בהלכות טומאת מת.  אבל אם נכנס לבית הקברות, לוקה מן התורה.

ג,יז  [יד] מותר לכוהן להיטמא בבית הפרס או בחוצה לארץ לדבר מצוה, בזמן שאין שם דרך אלא היא--כגון שהלך לישא אישה, או ללמוד תורה:  אף על פי שיש שם מי שילמדו בארץ ישראל, לא מן הכול אדם זוכה ללמוד.

ג,יח  וכן מיטמא בטומאה של דבריהם, לכבוד הברייות.  כיצד:  אביל שהלך לבית הפרס, הכול הולכין אחריו לנחמו שם.  וכן מדלגין על גבי ארונות של מתים לקראת מלכים--ואפילו מלכי גויים, כדי להבחין בינם לבין מלכי ישראל כשיחזור כבודן למקומן.  וכן כל כיוצא בזה.  וכן מיטמא בטומאה של דבריהם לדון עם הגויים ולערער עימהן, מפני שהוא מציל מידם.  וכן כל כיוצא בזה.
 

הלכות אבל פרק ד

ד,א  מנהג ישראל במתים ובקבורה, כך הוא:  מאמצין עיניו של מת, ואם נפתח פיו, קושרין את לחייו; ופוקקין את נקביו, אחר שמדיחין אותו, וסכין אותו במיני בשמים, וגוזזין שיערו.  ומלבישין אותו תכריכין תפורין של פשתן לבנים, ולא יהיו דמיהם יקרים; נהגו חכמים בצודר שווה זוז, שלא לבייש את מי שאין לו.  ומכסין פני המת, שלא לבייש את העניים שפניהם מושחרין ברעב.

ד,ב  ואסור לקבור בתכריכין של משי ובבגדים המוזהבין המרוקמין, אפילו לנשיא שבישראל, שזו גסות רוח והשחתה, ומעשה גויים.

ד,ג  וסובלין את המת על הכתף, עד בית הקברות.  [ג] ונושאי המיטה אסורין בנעילת הסנדל--שמא תפסק רצועה מסנדלו של אחד מהן, ונמצא מתעכב מן המצוה.  [ד] וחופרין בעפר מערות, ועושין כוך בצד המערה; וקוברין אותו בו ופניו למעלה, ומחזירין העפר והאבנים למעלה.  ויש להן לקבור בארון של עץ.  והמלווין את המת אומרין לו לך בשלום, שנאמר "ואתה תבוא אל אבותיך, בשלום" (בראשית טו,טו).

ד,ד  ומציינין את הקברות, ובונין נפש על הקבר; והצדיקים, אין בונים להם נפש על קברותיהן--דבריהם הם זכרונם.  ולא יפנה אדם לבקר הקברות.

ד,ה  הגוסס, הרי הוא כחי לכל דבר:  אין קושרין לחייו, ואין פוקקין נקביו, ואין מניחין כלי מתכות וכלי מקר על טבורו שלא יתפח, ולא סכין אותו, ולא מדיחין אותו, ולא מטילין אותו על החול ולא על המלח--עד שעה שימות; והנוגע בו, הרי זה שופך דמים.  למה זה דומה:  לנר שמטפטף--כיון שייגע בו אדם, יכבה.  וכל המאמץ עם יציאת נפש, הרי זה שופך דמים, אלא ישהה מעט, שמא נתעלף.  וכן אין קורעין עליו, ולא חולצין כתף, ולא מספידין, ולא מכניסין עימו ארון ותכריכין בבית--עד שימות.

ד,ו  מי שמתו מוטל לפניו, אוכל בבית אחר; אין לו בית אחר, עושה מחיצה ואוכל; אין לו דבר לעשות מחיצה, מחזיר פניו ואוכל.  ובין כך ובין כך, אינו מסב ואוכל, ולא אוכל בשר, ואינו שותה יין, ואינו מברך, ואינו מזמן, ואין מברכין עליו, ואין מזמנין עליו, ופטור מקרית שמע, ומן התפילה, ומן התפילין, ומכל מצוות האמורות בתורה.

ד,ז  בשבת--מסב, ואוכל בשר, ושותה יין, ומזמן, ומברך, ומברכין עליו, ומזמנין עליו; וחייב בכל מצוות האמורות בתורה, חוץ מתשמיש המיטה.  נקבר המת--הרי זה מותר לאכול בשר, ולשתות יין מעט כדי לשרות אכילה שבמעיו, אבל לא לרוות.

ד,ח  [ז] אין משהין את המת, אלא מדחין מיטתו מיד; וכל המדחה מיטתו, הרי זה משובח.  ועל אביו ועל אימו, הרי זה מגונה:  [ח] היה ערב שבת, או ערב יום טוב, או שהיו גשמים מזלפין על המיטה--מותר, שלא איחר אלא לכבוד אביו ואימו.  וכל המלין את מתו--עובר בלא תעשה, אלא אם כן הלינו לכבודו ולהשלים צרכיו.

ד,ט  האביל ביום הראשון בלבד אסור להניח תפילין, ולאכול משלו, וחייב לישב על מיטה כפויה.  ובשאר ימי האבל מותר לו לאכול משלו, ולישב על גבי מפץ או קרקע, ומניח תפילין.

ד,י  ומניין שהוא אסור בראשון להניח תפילין--שהרי נאמר ליחזקאל "פארך חבוש עליך" (יחזקאל כד,יז), מכלל שכל העם אסורין.  ונאמר לו "ולחם אנשים לא תאכל" (שם)--מכלל שכל העם אוכלין משל אחרים ביום ראשון, ואסורין לאכול משל עצמן.
 

הלכות אבל פרק ה

ה,א  אלו דברים שהאביל אסור בהן ביום הראשון מן התורה, ובשאר שבעת ימי האבל מדבריהם--אסור לספר, ולכבס, ולרחוץ, ולסוך, ולשמש מיטתו, ולנעול את הסנדל, ולעשות מלאכה, ולקרות בדברי תורה, ולזקוף את המיטה, ולפרוע את ראשו, ולשאול שלום:  הכול אחד עשר דבר.

ה,ב  ומניין שהאביל אסור בתספורת:  שהרי הזהיר בני אהרון "ראשיכם אל תפרעו" (ויקרא י,ו)--מכלל שכל המתאבל אסור לספר שיערו, אלא מגדל פרע.  וכשם שאסור לגלח שיער ראשו, כך אסור לגלח שיער זקנו, וכל שיער שיש בו--אחד המגלח, ואחד המתגלח.  היה מגלח, ושמע שמת אביו--משלים תגלחת ראשו, אחד המגלח ואחד המתגלח.  וכן אסור לגלח שפה, וליטול ציפורניו בכלי; אבל בשיניו או שנטל ציפורן בציפורן, מותר.

ה,ג  ומניין שהאביל אסור לכבס בגדיו, ולרחוץ גופו, ולסוך:  שנאמר "התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל, ואל תסוכי שמן" (שמואל ב יד,ב); ורחיצה בכלל סיכה--שהרחיצה קודמת לסיכה, שנאמר "ורחצת וסכת" (רות ג,ג).  וכשם שהאביל אסור בכיבוס בגדים, כך אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין.

ה,ד  אסור לסוך מקצת גופו, ככל גופו; ואם להעביר את הזוהמה, מותר.  וכן ברחיצת מקצת גופו בחמין; אבל בצונן רוחץ פניו ידיו ורגליו, אבל לא כל גופו.

ה,ה  מניין לאביל שאסור בתשמיש המיטה--שנאמר "וינחם דויד, את בת שבע אשתו, ויבוא אליה, וישכב עימה" (שמואל ב יב,כד), מכלל שהיה אסור מקודם.  וכן לא יישא האביל אישה, ולא תינשא האישה, אף על פי שאין משמשין מיטתן.  ומותר להתייחד עם אשתו, אף על פי שהוא אסור בתשמיש המיטה.

ה,ו  מניין שהאביל אסור בנעילת הסנדל--שהרי נאמר ביחזקאל "ונעליך תשים ברגליך" (יחזקאל כד,יז), מכלל שכל העם אסורין.  היה בא בדרך, נועל והולך; וכשייכנס במדינה, חולץ מנעליו.

ה,ז  רמז לאביל שאסור בעשיית מלאכה:  זה שנאמר "והפכתי חגיכם לאבל" (עמוס ח,י)--מה חג אסור בעשיית מלאכה, אף אבל אסור בעשיית מלאכה.  וכשם שהוא אסור בעשיית מלאכה--כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה, ולילך ממדינה למדינה בסחורה.

ה,ח  כל שלושה ימים הראשונים, אסור בעשיית מלאכה, אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה.  מכאן ואילך, אם היה עני--עושה בצנעה בתוך ביתו, והאישה טווה בפלך בתוך ביתה.  [ט] שני אחים או שני שותפין שהן בחנות אחת, ואירע אבל לאחד מהן--נועלין את החנות כל שבעה.

ה,ט  [י] אפילו דברים המותרין לעשותן בחולו של מועד, אסור לאביל לעשותן בידו בימי אבלו; אבל אחרים עושים לו.  כיצד:  היו זיתיו להפוך, וכדיו לגוף, ופשתנו לעלות מן המשרה, וצמרו מן היורה--שוכר אחרים לעשותן לו, כדי שלא יאבדו.  ומרבצין לו שדהו, משתגיע עונת המים.

ה,י  [יא] האריסין והחכירין שלו והקבלנין, הרי אלו יעשו כדרכן.  אבל החמרין והגמלין בבהמות שלו, והספנין בספינה שלו--הרי אלו לא יעשו; ואם היו מוחכרין או מושכרין מקודם לזמן קצוב, הרי אלו יעשו.  [יב] שכיר יום, אפילו בעיר אחרת--לא יעשה לו.

ה,יא  [יג] האביל שהייתה מלאכת אחרים בידו, בין בקבלנות בין שאינה בקבלנות--לא יעשה.  הייתה מלאכתו ביד אחרים--בביתו, לא יעשו; בבית אחרים, עושין.  [יד] היה לו דין עם אדם, אינו תובע אותו כל שבעת ימי האבילות.  ואם היה דבר אבד, עושה שליח; כזה הורו הגאונים.

ה,יב  [טו] מניין שהאביל אסור בדברי תורה, שהרי נאמר ליחזקאל "היאנק דום" (יחזקאל כד,יז).  [טז] אסור לקרות בתורה ובנביאים ובכתובים, ולשנות במשנה ובמדרש ובהלכות ובהגדות.  ואם היו רבים צריכין לו, מותר:  ובלבד שלא יעמיד תורגמן, אלא ילחוש לאחר בצידו; וזה שבצידו אומר לתורגמן, והתורגמן משמיע לרבים.

ה,יג  [יז] ומניין שאין האביל יושב על המיטה, שנאמר "ויקם המלך ויקרע את בגדיו, וישכב ארצה" (שמואל ב יג,לא).  [יח] וחייב לכפות את המיטה, כל שבעה.  ולא מיטתו בלבד הוא כופה, אלא כל מיטות שיש לו בתוך ביתו הוא כופה:  אפילו עשר מיטות בעשרה בתים, ובעשר עיירות--חייב לכפות את כולן.  ואפילו חמישה אחים, ומת אחד מהן--כולן כופין את כל מיטותיהן.

ה,יד  המיטה המיוחדת לכלים או למעות, אינו צריך לכפותה.  דרגש, אינו צריך לכפותו; אלא מתיר את קרביטיו, והוא נופל מאליו.  מיטה שנקליטיה יוצאין ממנה, שהרי אי אפשר להופכה--זוקפה ודייו.  הפך כל מיטותיו, והיה הוא ישן על גבי מיטות אחרים, או על גבי כיסא, או על גבי ארון, או על גבי קרקע--לא יצא ידי חובתו; אלא יישן על גבי מיטה הכפויה.

ה,טו  [יט] מניין לאביל שאסור בפריעת הראש:  שהרי נאמר ליחזקאל "לא תעטה על שפם" (יחזקאל כד,יז), מכלל ששאר האבילים חייבין בעטיפת הראש; והסודר שמכסה בו ראשו, עוטה ממקצתו מעט על פיו, שנאמר "ועל שפם, יעטה" (ויקרא יג,מה), ותירגם אונקלוס הגר כאבילא יתעטף.

ה,טז  [כ] ומניין שהאביל אסור בשאילת שלום, שנאמר "היאנק דום" (יחזקאל כד,יז).  כל שלושה ימים הראשונים--מי שנתן לו שלום, אינו מחזיר לו אלא מודיעו שהוא אביל.  ומשלושה ועד שבעה--מי ששאל בשלומו, מחזיר לו שלום.  ומשבעה ועד שלושים, שואל בשלום אחרים; אבל אחרים אין שואלין בשלומו, עד לאחר שלושים יום.  ועל אביו ועל אימו--אין שואלין בשלומו, עד לאחר שנים עשר חודש.

ה,יז  אם בשאילת שלום נאסר האביל--קל וחומר שהוא אסור להרבות דברים ולשחוק, שנאמר "דום" (יחזקאל כד,יז).  ולא יאחוז תינוק בחיקו, שלא יביאנו לידי שחוק; ולא ייכנס למקום שמחה, כגון בתי המשתאות וכיוצא בהן.
 

הלכות אבל פרק ו

ו,א  מדברי סופרים שיהיה האביל נוהג במקצת דברי אבילות, כל שלושים יום.  ומניין סמכו לשלושים יום--שהרי הוא אומר "ובכתה את אביה ואת אימה, ירח ימים" (דברים כא,יג), מכלל שהאביל מצטער כל שלושים יום.

ו,ב  ואלו דברים שהאביל אסור בהן כל שלושים יום--אסור בתספורת, ובגיהוץ, ובנישואין, ובשמחת מריעות, ולילך בסחורה ממדינה למדינה:  הכול חמישה דברים.

ו,ג  בתספורת כיצד:  כשם שאסור לספר כל שיער גופו, או לגלח שפמו, או לקוץ ציפורניו בכלי, כל שבעה--כך אסור כל שלושים.  במה דברים אמורים, באיש; אבל האישה מותרת בנטילת שיער לאחר שבעה, והאיש עד שלושים יום.  ועל אביו ועל אימו--חייב לגדל שיערו עד שישלח פרע, או עד שיגערו בו חבריו.

ו,ד  וכן אסור ללבוש כלים לבנים חדשים ומגוהצין כל שלושים, אחד האיש ואחד האישה.  היו צבועין ומגוהצין, מותרין; וכן אם לא היו חדשים--אף על פי שהן לבנים ומגוהצין, מותרין.  וכלי פשתן, אין בהן משום גיהוץ.  ולאחר שלושים יום, מותר בגיהוץ, אפילו על אביו ועל אימו.

ו,ה  בנישואין כיצד:  אסור לישא אישה, כל שלושים יום; ומותר לארס, אפילו ביום המיתה.  ומי שמתה אשתו--אם כבר קיים מצות פרייה ורבייה, ויש לו מי שישמשנו, ואין לו בנים קטנים--הרי זה אסור לישא אישה אחרת, עד שיעברו עליו שלושה רגלים.

ו,ו  אבל מי שלא קיים עדיין מצות פרייה ורבייה, או שקיים ויש לו בנים קטנים, או מי שאין לו מי שישמשנו--הרי זה מותר לארס, ולכנוס מיד; ואסור לו לבוא עליה, עד שלושים יום.  וכן האישה שהייתה אבילה--לא תיבעל, עד שלושים יום.

ו,ז  [ו] שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה, מותר לעשותה מיד לאחר שבעה.  אבל אם אינו חייב לפורעה--אסור להיכנס לה, עד שלושים יום.  [ז] במה דברים אמורים, בשאר מתים; אבל על אביו ועל אימו--בין כך ובין כך--לא ייכנס לשמחת מריעות, עד שנים עשר חודש.

ו,ח  על כל המתים כולן--מותר לילך בסחורה, לאחר שלושים יום.  ועל אביו ועל אימו--עד שיגערו בו חבריו, ויאמרו לו לך עימנו.  [ט] וכן על כל המתים כולן--רצה, ממעט בעסקו; רצה, אינו ממעט.  על אביו ועל אימו, ממעט בעסקו.  [י] ההולך ממקום למקום--אם יכול למעט בעסקו, ממעט; ואם לאו, יקנה צורכי הדרך ודברים שיש בהן חיי נפש.

ו,ט  [יא] מי שהיה בעלה צלוב עימה בעיר, או אשתו צלובה, או אביו או אימו--אסור לו לשכון באותה העיר, עד שיכלה הבשר.  ואם הייתה עיר גדולה כאנטוכיה, יש לו לשכון בצד האחר שאינן צלובין בו.

ו,י  [יב] יום שביעי--מקצתו ככולו, והוא עולה לכאן ולכאן; לפיכך מותר לכבס ולרחוץ ולעשות שאר הדברים, ביום שביעי.  וכן יום שלושים--מקצתו ככולו, ומותר לספר ולגהץ ביום שלושים.

ו,יא  [יג] מי שתכפוהו אבליו--הכביד שיערו, מקל בתער לא במספרים; ומכבס כסותו במים, אבל לא בנתר ולא בחול; ורוחץ כל גופו בצונן, אבל לא בחמין.  וכן מי שתכפוהו אבליו, ובא ממדינת הים, ומבית השביה, או שיצא מבית האסורים, או שהיה מנודה והותר, או שהיה מודר ונשאל על נדרו והותר, וכל היוצא מטומאה לטהרה--הרי אלו מגלחין בימי אבלם, הואיל ותכף אותם אבל אחר אבל ולא מצאו פנאי.
 

הלכות אבל פרק ז

ז,א  מי שבאה לו שמועה שמת לו קרוב--אם בתוך שלושים יום הגיעה השמועה, אפילו ביום שלושים עצמו--הרי זו שמועה קרובה; וחייב לנהוג שבעת ימי אבילות מיום שהגיעה השמועה, וקורע, ומונה שלושים יום לאיסור התספורת, עם שאר הדברים.  כללו של דבר--יום שמועתו הקרובה, כיום הקבורה.

ז,ב  אבל אם הגיעה לו השמועה אחר שלושים--הרי זו שמועה רחוקה, ואינה נוהגת אלא יום אחד בלבד; ואינו קורע.  וכאילו יום השמועה הוא יום שביעי ויום שלושים, ומקצת היום ככולו.

ז,ג  [ב] כיצד מקצת היום ככולו:  כיון שנהג אבילות שעה אחת--כאילו נהג כל היום כולו, ומותר לנעול ולרחוץ ולסוך ולגלח בשאר היום; וכן הוא מותר בכל הדברים.

ז,ד  [ג] מי שבאה לו שמועה קרובה בתוך הרגל או ביום השבת, ולאחר השבת או אחר הרגל נעשת רחוקה--עולה לו; ואינו נוהג לאחר הרגל או לאחר השבת, אלא יום אחד בלבד, ומקצת היום ככולו, כמו שביארנו.

ז,ה  [ד] מי שמת לו קרוב, ולא ידע עד שבא--אם היה במקום קרוב שהוא מהלך עשר פרסאות, שאפשר שיבוא ביום אחד--אפילו בא ביום השביעי:  אם מצא מנחמין אצל גדול הבית--אף על פי שננערו לעמוד--הואיל ומצא מנחמין, עולה לו ומונה עימהן תשלום שלושים יום; ואם לא מצא מנחמין, מונה לעצמו.  וכן אם היה במקום רחוק--אפילו בא ביום שני, מונה לעצמו שבעה ושלושים מיום שבא.

ז,ו  [ה] האביל בשלושה ימים הראשונים--אינו הולך, אפילו לבית אבל אחר; מכאן ואילך--הולך, ואינו יושב במקום המנחמין אלא במקום המתנחמין.  ולא ייצא למקום אחר מפתח ביתו, כל שבת הראשונה; שנייה, יוצא ואינו יושב במקומו; שלישית, יושב במקומו ואינו מדבר כדרכו; רביעית, הרי הוא ככל אדם.

ז,ז  [ו] כוהן גדול--חייב בכל דברי אבילות, אלא שאסור לו לקרוע בגדיו למעלה, ולגדל פרע, ולצאת אחר המיטה.  וכל העם באין לנחמו לביתו.  וכשמברין אותו--כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הספסל.  ואומרין לו כשמנחמין אותו, אנו כפרתך, והוא אומר להם, תתברכו מן השמיים; ואם רצה לנחם אחרים--הממונה ממצעו בתוך העם, ואומר להם תנוחמו.

ז,ח  [ז] וכן המלך חייב בכל דברי אבילות, אלא שאינו יוצא מפתח פלטורין שלו אחר מתו, ואין צריך לומר אחר מתים אחרים, ואינו מנחם אבילים.  ולא יצא דויד אחר אבנר, אלא להודיע לעם שלא נהרג ברצונו.

ז,ט  [ח] אין אדם נכנס למלך לנחמו, אלא עבדיו ומי שנתן לו רשות להיכנס; ואין להן רשות לדבר לו תנחומין, אלא כפי מה שירשה אותן.  וכשמברין אותו--כל העם מסובין על הארץ, והוא מסב על הדרגש.
 

הלכות אבל פרק ח

ח,א  אביל חייב לקרוע על מתו--שנאמר "ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו" (ויקרא י,ו), הא אחר חייב לפרום.  ואין קריעה אלא מעומד, שנאמר "ויקם המלך ויקרע את בגדיו" (שמואל ב יג,לא).  ומהיכן קורע, מלפניו; והקורע מאחוריו או מן הצדדין או מלמטה, לא יצא ידי חובת קריעה--אלא כוהן גדול בלבד, שהוא פורם מלמטה.

ח,ב  כמה שיעור הקרע, טפח.  ואינו צריך להבדיל שפת הבגד, ומותר לו לקרוע בכלי.  ויש לו לקרוע בפנים, שלא בפני אדם; לפיכך יש לו להכניס ידו בפנים, וקורע בצנעה.  ואינו חייב לקרוע אלא בגד העליון בלבד.  [ג] וכל שבעת ימי אבילות, הקרע לפנים; ואם בא להחליף--מחליף, ואינו קורע קרע אחר, שכל קרע שאינו בשעת חימום, אינו קרע.

ח,ג  במה דברים אמורים, בשאר המתים, חוץ מאביו ואימו.  אבל על אביו ועל אימו--קורע עד שמגלה את ליבו, ומבדיל שפת הבגד, ואינו קורע בכלי אלא בידו, מבחוץ בפני כל העם.  וקורע את כל הבגדים שעליו; ובגד הזיעה הדבוק לבשרו, אינו מעכב.  ואם החליף בגד אחר, חייב לקרוע כל שבעה.  וכן על אביו ועל אימו--חולץ כתפו ומוציא זרועו מן החלוק, עד שיתגלה כתפו וזרועו; והולך כך לפני המיטה.  ואחר שיקבור אביו או אימו, אינו חייב לחלוץ.

ח,ד  קורעין לקטן, מפני עגמת נפש.  וחולה שמת לו מת--אין מקרעין לו, ולא מודיעין אותו, שמא תיטרף דעתו עליו, ומשתקין את הנשים מפניו.  [ה] וקורע אדם על חמיו ועל חמותו, מפני כבוד אשתו; וכן היא קורעת על חמיה ועל חמותה, מפני כבוד בעלה.

ח,ה  [ו] מי שאין לו חלוק לקרוע, ונזדמן לו חלוק--בתוך שבעה, קורע; לאחר שבעה, אינו קורע.  ועל אביו ועל אימו--אפילו לאחר שבעה--קורע, כל שלושים יום.  וכל היוצא בבגד הקרוע לפני מתים, כלומר שהוא קרע עתה עליהן--הרי זה גונב דעת הברייות, וזילזל בכבוד החיים והמתים.

ח,ו  [ז] האומר לחברו השאילני חלוקך, ואבקר את אבי שהוא חולה, והלך, ומצאו שמת--קורע; ומאחה לו את חלוקו, ונותן לו דמי קרעו.  ואם לא הודיעו שהוא מבקר בו חולה, הרי זה לא ייגע בו.

ח,ז  [ח] מי שהיה לו חולה בתוך ביתו, ונתעלף, וסבור שמת וקרע, ואחר כך מת--אם בתוך כדי דיבור, אינו חוזר וקורע; ואם לאחר כדי דיבור, חוזר וקורע קרע אחר.

ח,ח  וכן מי שאמרו לו מת אביו וקרע, ואחר כך נמצא בנו--אם בתוך כדי דיבור נודע לו אמיתת הדבר, יצא ידי קריעה; ואם אחר כדי דיבור--לא יצא, וחייב לקרוע קרע אחר.

ח,ט  מי שמתו לו מתים הרבה כאחד, קורע קרע אחד לכולם.  היה בכללן אביו או אימו--קורע על כולן קרע אחד, ועל אביו ועל אימו קרע אחר.

ח,י  מי שמת לו מת וקרע עליו, ואחר כך מת לו מת אחר--אם בתוך שבעה, קורע קרע אחר; ואם לאחר שבעה, מוסיף על הקרע הראשון כל שהוא.  מת לו מת שלישי אחר שבעה של שני, מוסיף כל שהוא.  וכן מוסיף והולך, עד טבורו; הגיע לטבורו, מרחיק שלוש אצבעות וקורע.  נתמלא מלפניו, מחזירו לאחוריו; נתמלא מלמעלה, הופכו למטה.

ח,יא  אמרו לו מת אביו וקרע, ואחר שבעה מת בנו והוסיף--התחתון מתאחה, והעליון אינו מתאחה כמו שיתבאר.  אמרו לו מת בנו וקרע, ואחר שבעה מת אביו--אינו מוסיף, אלא קורע קרע אחר:  שאין אביו ואימו בתוספת.
 

הלכות אבל פרק ט

ט,א  כל הקרעים שקורע אדם על שאר קרוביו--שולל הקרע לאחר שבעה, ומאחה לאחר שלושים; ועל אביו ועל אימו--שולל לאחר שלושים, ואינו מאחה לעולם.  והאישה קורעת ושוללת מיד, אפילו על אביה ועל אימה, מפני הצניעות.

ט,ב  כדרך שקורע אדם על אביו ועל אימו--כך הוא חייב לקרוע על רבו שלימדו תורה, ועל הנשיא, ועל אב בית דין, ועל רוב הציבור שנהרג, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל ירושלים, ועל המקדש.

ט,ג  כל אלו הקרעים--קורע עד שמגלה את ליבו, ואינו מאחה לעולם.  ואף על פי שאינן מתאחין, מותר לשוללן, למוללן, וללקטן, ולעשותן כמין סולמות--לא אסרו אלא באיחוי אלכסנדרי בלבד.  וכל הקורע מתוך השלל או המלל או הליקוט, לא עשה כלום; אבל קורע הוא מתוך האיחוי האלכסנדרי.  אפילו הפך הכלי, ונעשת שפתו למטה--לא יאחה.  [ד] וכשם שהמוכר אסור לאחותו, כך הלוקח; לפיכך המוכר צריך להודיע ללוקח, שקרע זה אינו מתאחה.

ט,ד  [ה] ומניין שקורע על רבו, כדרך קרע אביו--שנאמר "והוא מצעק אבי אבי רכב ישראל ופרשיו, ולא ראהו, עוד; ויחזק, בבגדיו, ויקרעם, לשניים קרעים" (מלכים ב ב,יב), מכאן שחייב להבדיל השפה.

ט,ה  [ו] ומניין שקורעין על הנשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועה שבאה שנהרג רוב הציבור:  שנאמר "ויחזק דויד בבגדיו, ויקרעם; וגם כל האנשים, אשר איתו.  ויספדו, ויבכו, ויצומו, עד הערב" (שמואל ב א,יא-יב)--"על שאול" (שמואל ב א,יב) זה נשיא, "ועל יהונתן בנו" (שם) זה אב בית דין, "ועל עם ה' ועל בית ישראל--כי נפלו, בחרב" (שם) זו שמועה הרעה.

ט,ו  [ז] ומניין שקורעין על ברכת השם, שנאמר "ויבוא אליקים בן חלקייה אשר על הבית ושבנא הסופר ויואח בן אסף המזכיר, אל חזקייהו--קרועי בגדים" (מלכים ב יח,לז).  אחד השומע, ואחד השומע מפי השומע--חייבין לקרוע.  [ח] והעדים אין חייבין לקרוע כשיעידו בבית דין, שכבר קרעו בשעה ששמעו.

ט,ז  [ט] ומניין שקורעין על ספר תורה שנשרף--שנאמר "ויהי כקרוא יהודי, שלוש דלתות וארבעה . . . עד תום, כל המגילה, על האש, אשר על האח.  ולא פחדו, ולא קרעו את בגדיהם--המלך, וכל עבדיו" (ירמיהו לו,כג-כד), מכלל שחייבין לקרוע.  ואין חייבין קריעה אלא על ספר שנשרף בזרוע, כמעשה שהיה.  וחייב לקרוע שתי קריעות--אחת על הגוויל ואחת על הכתב, שנאמר "אחרי שרוף המלך, את המגילה ואת הדברים" (ירמיהו לו,כז).

ט,ח  [י] ומניין שקורעין על ערי יהודה, ועל ירושלים, ועל המקדש שחרבו--שנאמר "ויבואו אנשים משכם ומשילה ומשומרון, שמונים איש, מגולחי זקן וקרועי בגדים" (ראה ירמיהו מא,ה).

ט,ט  [יא] כל מי שעמד עם המת בשעת יציאת נשמתו--חייב לקרוע, אף על פי שאינו קרובו; וכן אדם כשר שמת--הכול חייבין לקרוע עליו, אף על פי שאינו חכם.  וקורעין טפח, כשאר האבילים.

ט,י  אבל חכם שמת, הכול קרוביו; והכול קורעין עליו עד שמגלין את ליביהן, וחולצין מימין.  ובית מדרשו של אותו חכם, בטיל כל שבעה.  וכבר נהגו תלמידי חכמים בכל מקום, לקרוע זה על זה טפח, אף על פי שהן שווין, ואין אחד מהם מלמד את חברו.

ט,יא  [יב] כל הקורעין על החכם שמת--כיון שהחזירו פניהם מאחורי המיטה, שוללין.  וייראה לי שהקורע על החכם, מאחה למחר:  שאפילו רבו שמת--אין מתאבל עליו אלא יום אחד בלבד, או יום מיתה או יום שמועה.  וכן ייראה לי שאפילו הקורע על הנשיא וכיוצא בו, שולל למחר, אף על פי שאינו מאחה לעולם.

ט,יב  [יג] חכם שבאה שמועתו שמת--אין קורעין עליו אלא בשעת הספד, וזה הוא כבודו; ושולל בו ביום, ומאחה למחר.

ט,יג  [יד] אב בית דין שמת--הכול קורעין עליו, וחולצין משמאל.  וכל בתי מדרשות שבעירו בטילין; ובני בית הכנסת נכנסין לבית הכנסת, ומשנין את מקומן--היושבין בדרום יישבו בצפון, והיושבים בצפון יישבו בדרום.

ט,יד  [טו] נשיא שמת--הכול קורעין עליו, וחולצין שתי הידיים מכאן ומכאן; וכל בתי מדרשות בטילין.  ובני בית הכנסת נכנסין בשבת לבית הכנסת, וקוראין שבעה ויוצאין; ולא ייטיילו בשוק, אלא יושבין משפחות משפחות דווין כל היום.
 

הלכות אבל פרק י

י,א  השבת עולה למניין אבילות.  ואין אבילות בשבת אלא בדברים שבצנעה, כגון עטיפת הראש, ותשמיש המיטה, ורחיצה בחמין.  אבל דברים שבגלוי, אינו נוהג בהן אבילות, אלא לובש מנעליו, וזוקף את המיטה, ונותן שלום לכל אדם.  ואם יש לו בגד--מחליף, ולא ילבוש בגד קרוע בשבת, אפילו על אביו ועל אימו; ואם אין לו להחליף, מחזיר את הקרע לאחוריו.

י,ב  מאימתיי זוקפין את המיטות בערב שבת, מן המנחה ולמעלה; ואף על פי כן, לא יישב עליה עד שתחשך.  ואף על פי שלא נשתייר לו אלא יום אחד, חוזר וכופה אותה במוצאי שבת.

י,ג  הרגלים, וכן ראש השנה ויום הכיפורים--אין דבר מדברי אבילות נוהג בהן.  וכל הקובר את מתו, אפילו שעה אחת קודם הרגל, או קודם ראש השנה ויום הכיפורים--בטלה ממנו גזירת שבעה.

י,ד  נמצא מונה לאחר ראש השנה ויום הכיפורים, שלושה ועשרים יום.  ולאחר הפסח, מונה שישה עשר יום:  שהרי בטלה ממנו גזירת שבעה, ושבעת ימי החג--הרי ארבעה עשר.  וכן אם קבר קודם עצרת, מונה אחריה שישה עשר יום--אף על פי שהיא יום אחד, הרי היא רגל ועולה לשבעת ימים.

י,ה  [ד] קבר את מתו קודם חג הסוכות, מונה אחר החג תשעה ימים בלבד:  שהרי שמיני רגל בפני עצמו; ונמצא יום טוב הראשון מפסיק שבעה, ושבעת ימי החג, ושמיני של חג רגל אחד--הרי אחד ועשרים יום.

י,ו  [ה] הקובר את מתו שבעת ימים קודם רגל מן הרגלים, או קודם ראש השנה ויום הכיפורים--בטלה ממנו גזירת שלושים.  ומותר לספר ולכבס בערב יום טוב או בערב יום הכיפורים, שמקצת היום ככולו; ואינו מונה לאחריהם כלום.

י,ז  ואם על אביו ועל אימו הוא מתאבל--אפילו מתו קודם הרגל בשלושים יום--אינו מגלח עד שישלח פרע, או עד שיגערו בו חבריו; ואין הרגלים מפסיקין דבר זה.

י,ח  [ו] חל שישי שלו בערב הרגל, ואין צריך לומר חמישי או שלישי--אינו מגלח, ולא בטלה ממנו אלא גזירת שבעה בלבד.  ואינו מותר לרחוץ ולסוך, ולא לעשות מלאכה, עד שייכנס יום טוב; ויום טוב מפסיק שאר השבעה.  ולאחר יום טוב, משלים שלושים מיום המיתה, ואסור בהן בכל החמישה דברים.

י,ט  [ז] חל שביעי שלו להיות בערב הרגל, והרי הוא שבת--בטלה ממנו גזירת שלושים, ומותר לגלח בתוך המועד:  שהרי אנוס היה, ואי אפשר לו לגלח בשבת.  וכן מגלח אחר עצרת, או אחר ראש השנה ויום הכיפורים, שהרי בטלה גזירת שלושים.

י,י  מי שחל שביעי שלו להיות בערב הרגל, ולא גילח--אף על פי שאסור לגלח במועד, מותר לגלח לאחר המועד:  שהרי בטלה גזירת שלושים, ויש לו לגלח בכל עת שירצה.

י,יא  [ח] הקובר את מתו בתוך הרגל--לא חלה עליו אבילות כלל, ואינו נוהג אבילות ברגל; אלא לאחר הרגל מתחיל למנות שבעה, ונוהג בהן כל דברי אבילות, ומונה שלושים מיום הקבורה, ונוהג בשאר השלושים בכל גזירת שלושים.

י,יב  [ט] המקומות שעושין שני ימים טובים, מונה השבעה מיום טוב שני האחרון:  אף על פי שאין נוהג בו אבילות, הואיל ומדבריהם הוא, עולה לו מן המניין, ומונה מאחריו שישה ימים בלבד; ומונה שלושים יום מיום הקבורה, כמו שביארנו.

י,יג  [י] הקובר את מתו ביום טוב שני שהוא יום טוב האחרון, או ביום טוב שני של עצרת--נוהג בו אבילות:  הואיל ויום טוב שני מדבריהם, ואבילות יום ראשון מן התורה--יידחה עשה של דבריהם, מפני עשה של תורה.  אבל אם קבר ביום טוב שני של ראש השנה--אינו נוהג בו אבילות, ששניהן כיום אחד ארוך הן מהטעם שביארנו בהלכות קידוש החודש.
 

הלכות אבל פרק יא

יא,א  אף על פי שאין אבילות במועד, קורע על מתו במועד, וחולץ כתפו, ומברין את האבילים לחם במועד:  כל אלו, בחולו של מועד; אבל ביום טוב, אפילו ביום טוב שני--אין קורעין, ולא חולצין, ולא מברין.

יא,ב  אין קורעין במועד ולא חולצין, אלא הקרובים שחייבין באבל, או הקורע וחולץ על החכם, או על אדם כשר, או מי שהיה עומד בשעת יציאת נשמה.  ומברין הכול על החכם במועד בתוך הרחבה, כדרך שמברין את האבילים--שהכול אבילים עליו.

יא,ג  כשמברין את האבילים במועד, אין מברין אלא על מיטות זקופות, ואין אומרין ברכת אבילים במועד.  אבל עומדין בשורה, ומנחמין ופוטרין.  ואין מניחין את המיטה ברחוב, שלא להרגיל את הספד--שהמועד אסור בספד ותענית.  וכן אין מלקט עצמות אביו ואימו במועד, שאבל הוא לו; ואין צריך לומר שאר קרובים.

יא,ד  וכן אין מספידין את המת בחנוכה ופורים, ולא בראשי חודשים; אבל נוהגין בהן, כל דברי אבילות.  ומותר לספוד לפני חנוכה ופורים, ולאחריהן.

יא,ה  [ד] הנשים במועד, מענות אבל לא מטפחות; ובראשי חודשים וחנוכה ופורים, מענות ומטפחות.  אבל אין מקוננות, לא בזה ולא בזה.  נקבר המת, לא מענות ולא מטפחות.  [ה] איזה הוא עינוי, שכולן עונות כאחת.  קינה--שאחת אומרת, וכולן עונות אחריה:  שנאמר "ולמדנה בנותיכם נהי, ואישה רעותה קינה" (ירמיהו ט,יט).

יא,ו  במה דברים אמורים, בשאר העם שמתו.  אבל תלמיד חכמים שמת--סופדין אותו במועד, ואין צריך לומר בחנוכה ופורים וראשי חודשים; אבל לא ביום טוב שני.  ואין סופדין אותו בימים אלו, אלא בפניו; נקבר, אסורין בספד.  ויום שמועתו, כפניו הוא; וסופדין אותו, אף על פי שהיא רחוקה.

יא,ז  [ו] לא תעורר אישה על מת שלה, שלושים יום קודם לחג, כדי שלא יבוא החג, והם דווין:  שאין המת משתכח מן הלב, שלושים יום.  במה דברים אמורים, במת ישן; אבל אם מת בתוך שלושים יום סמוך לחג, מעוררת.

יא,ח  [ז] שבעת ימי החתנות, הרי הן כרגל.  ומי שמת לו מת בתוך ימי המשתה--אפילו אביו ואימו--משלים ימי השמחה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות; ומונה השלושים, מאחר שבעת ימי השמחה.

יא,ט  [ח] הכין כל צורכי הסעודה ואפה פתו וטבח טבחו, כדי שייכנסו לשמחה, ומת לו מת, קודם שייכנסו לשמחה--אם לא נתן מים על גבי בשר--מוכר הבשר והפת, ונוהג שבעת ימי אבילות; ואחר כך נוהג שבעת ימי המשתה.  ואם נתן מים על גבי בשר, שהרי אי אפשר למכור אותו--מכניסין את המת לחדר, ואת החתן ואת הכלה לחופה; ובועל בעילת מצוה, ופורש.

יא,י  ונוהג שבעת ימי המשתה, ואחר כך נוהג שבעת ימי אבילות.  וכל אותן הימים, נוהג בדברים שבצנעה כשבת; לפיכך הוא ישן בין האנשים, והיא ישנה בין הנשים, כדי שלא ישמש מיטתו.  ואין מונעין תכשיטין מן הכלה, כל שלושים יום.

יא,יא  היו במקום שאפשר למכור הבשר, אף על פי שנתן עליו מים--מוכר, ונוהג אבילות תחילה; היו במקום שאי אפשר למכור הבשר, אף על פי שלא נתן עליו מים--נוהג שבעת ימי המשתה תחילה.

יא,יב  במה דברים אמורים, בשמת אביו של חתן או אימה של כלה, שאם יפסידו סעודה זו, אין להם מי שיטרח להם.  אבל אם מת אביה של כלה, או אימו של חתן, או שאר קרוביהם--נוהגין שבעת ימי האבל תחילה; ואחר כך תיכנס לחופה, וינהגו שבעת ימי המשתה.
 

הלכות אבל פרק יב

יב,א  ההספד, כבוד המת הוא; לפיכך כופין את היורשין ליתן שכר המקוננים והמקוננות, וסופדין אותו.  ואם ציווה אל תספדוהו, אין סופדין אותו.  אבל אם ציווה שלא ייקבר--אין שומעין לו, שהקבורה מצוה:  שנאמר "כי קבור תקברנו" (דברים כא,כג).

יב,ב  כל המתעצל בהספדו של חכם, אינו מאריך ימים.  וכל המתעצל בהספד אדם כשר, ראוי לקוברו בחייו; וכל המוריד דמעות על אדם כשר, הרי שכרו על כך שמור אצל הקדוש ברוך הוא.

יב,ג  אין מניחין ספר תורה על מיטתו של חכם, ואין משנין אותו ממיטה למיטה, ואין מוציאין מיטתו אלא דרך פתחים, לא שישלשלו אותה דרך גג.  ובשאר העם, מותר לעשות.

יב,ד  אין פוחתין משבעה מעמדות, ושבעה מושבות למת; ואין עושין מעמד ומושב בפחות מעשרה, ואין עושין אלא בקרובים.  ואין עושין אלא ביום ראשון, ובבית הקברות, ובמקום שנהגו.

יב,ה  כיצד עושין במקום שנהגו:  מעמידין שאר הקרובים ובני משפחה שאינן בני אבל, ואומרין לפניהם דברי קינות וכיוצא בהן; ואחר כך אומרין שבו יקרים שבו, ואומרין לפניהם דברים אחרים כשהן יושבין; ואחר כך אומרין עמדו יקרים עמודו, ואומרין כשהן עומדין.  וחוזר ואומר כך, שבעה פעמים.

יב,ו  [ה] כדרך שעושין מעמד ומושב לאנשים במקום שנהגו, כך עושין לנשים; ומספידין את הנשים כאנשים, בכל מקום.  אבל אין מניחין מיטת האישה ברחוב לעולם, שזה גנאי לאישה; אלא סמוך למיתתה, קבורתה.

יב,ז  [ו] המלקט עצמות--אין אומרין עליהם קינים ונהי, ולא ברכת אבילים, ולא תנחומי אבילים.  אבל אומרין עליהן דברי שבח להקדוש ברוך הוא, ודברי כיבושין.  [ז] המפנה ארונו של מת ממקום למקום--אם שדרו של מת קיימת--עומדין עליו בשורה, ואומרין עליו ברכת אבילים ותנחומי אבילים, ומספידין אותו, אף על פי שהעבירוהו לאחר שנים עשר חודש.

יב,ח  ואם אין שדרו קיימת--אין מספידין אותו, ואין עומדין עליו בשורה, ואין אומרין עליו לא ברכת אבילים ולא תנחומי אבילים.  ואלו הן ברכת אבילים, דברים שאומרין בבית האבל; תנחומי אבילים, שאומרים בשורה.

יב,ט  [ח] המלקט עצמות אביו ואימו--הרי זה מתאבל עליהם, כל היום כולו; ולערב אין מתאבל, אפילו צרורין לו בסדינו.  ואין אומרין עליהם קינות.

יב,י  [ט] אין מספידין את הקטנים.  ובן כמה שנים יהיה ראוי להספד--בני עניים או בני זקנים, בני חמש; ובני עשירים, בני שש:  אחד זכרים ואחד נקבות.

יב,יא  [י] תינוק שמת--כל שלושים יום--יוצא בחיק, ונקבר באישה אחת ובשני אנשים; אבל לא באיש אחד ובשתי נשים, מפני הייחוד.  ואין עומדין עליו בשורה; ואין אומרין עליו ברכת אבילים, ולא תנחומי אבילים.  בן שלושים יום גמורין--יוצא בגלוסקמה קטנה הניטלת באגפיים, ועומדין עליו בשורה; ואומרין עליו ברכת אבילים, ותנחומי אבילים.  בן שנים עשר חודש, יוצא במיטה.

יב,יב  [יא] כל היוצא במיטה, רבים מצהיבין עליו; וכל שאינו יוצא במיטה, אין הרבים מצהיבין עליו.  וכל הניכר לרבים, רבים מתעסקין בו; וכל שאינו ניכר לרבים, אין הרבים חייבין להתעסק בו.  ומקום שנהגו נשים לצאת לפני המיטה, יוצאות לפני המיטה; לאחר המיטה, יוצאות לאחר המיטה.

יב,יג  [יב] העבדים והשפחות--אין מספידין אותן, ואין עומדין עליהם בשורה; ואין אומרין עליהם ברכת אבילים, ולא תנחומי אבילים, אלא אומרין לו כשם שאומרין לו על שורו וחמורו שמת, המקום ימלא חסרונך.
 

הלכות אבל פרק יג

יג,א  כיצד מנחמין את האבילים:  אחר שקוברין את המת, מתקבצין האבילים ועומדין בצד בית הקברות; וכל המלווין את המת עומדין סביב להם, שורה לפני שורה, ואין שורה פחותה מעשרה, ואין אבילים מן המניין.

יג,ב  האבילים עומדין לשמאל המנחמין, וכל המנחמין באים אצל האבילים אחד אחד, ואומרין להם תנוחמו מן השמיים; ואחר כך הולך האביל לביתו.  ובכל יום ויום משבעת ימי אבילות, באים בני אדם לנחמו, בין שבאו פנים חדשות, בין שלא באו.

יג,ג  האביל מסב בראש; ואין המנחמין רשאין לישב אלא על גבי קרקע, שנאמר "ויישבו איתו לארץ" (איוב ב,יג).  ואינן רשאין לומר דבר, עד שיפתח האביל תחילה את פיו--שנאמר "ואין דובר אליו, דבר" (שם), וכתיב "אחרי כן, פתח איוב את פיהו, ויקלל, את יומו" (איוב ג,א), "ויען, אליפז" (איוב ד,א).  וכיון שניענע האביל בראשו--שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו, שלא יטריחוהו יותר מדיי.

יג,ד  מת שאין לו אבילים להתנחם--באים עשרה בני אדם כשרין, ויושבין במקומו כל שבעת ימי האבילות; ושאר העם מתקבצין עליהן.  ואם לא היו שם עשרה קבועין בכל יום ויום--מתקבצין עשרה משאר העם, ויושבין במקומו.

יג,ה  הכול חייבין לעמוד בפני נשיא, חוץ מאביל וחולה; ולכל העומד מפניו אומר אדם שב, חוץ מאביל וחולה--שמשמע יישב באבלו, יישב בחולייו.

יג,ו  מכבדין ומרבצין בבית האבל, ומדיחין קערות וכוסות וקיתונות וצלוחייות, ומדליקין את הנרות; אבל אין מביאין שם לא את המוגמר, ולא את הבשמים.

יג,ז  אין מוליכין לבית האבל המאכל שמברין בו, לא בכלי כסף ולא בכלי שעם וכיוצא בהן; אלא בכלי נסרים של ערבה קלופה וכיוצא בהן, שלא לבייש את מי שאין לו.  ואין משקין בזכוכית לבנה אלא בצבועה, שלא לבייש את העניים שאין יינותיהן טובות.

יג,ח  אין שותין בבית האבל יתר על עשרה כוסות לכל אחד ואחד--שלושה קודם אכילה, ושלושה בתוך אכילה, וארבעה אחר אכילה; ולא יוסיף, שמא ישתכר.

יג,ט  אין אומרין שמועה והגדה בבית האבל, אלא יושבין דווין.  וכן אין אומרין בפני המת, אלא דברים של מת; אבל לעסוק בדברי תורה בפניו, או בבית הקברות--אסור.

יג,י  אין בוכין על המת יתר משלושה ימים, ואין מספידין יתר על שבעה.  במה דברים אמורים, בשאר העם.  אבל תלמידי חכמים, הכול לפי רוב חכמתן; ואין בוכין עליהם יותר משלושים יום--שאין לנו גדול ממשה רבנו, וכתוב "וייתמו, ימי בכי אבל משה" (דברים לד,ח).

יג,יא  וכן אין מספידין יתר על שנים עשר חודש--אין לנו בחכמים גדול מרבנו הקדוש, ושנים עשר חודש בלבד נספד.  וכן חכם שבאה שמועתו לאחר שנים עשר חודש, אין סופדין אותו.

יג,יב  [יא] אל יתקשה אדם על מתו יתר מדיי--שנאמר "אל תבכו למת, ואל תנודו לו" (ירמיהו כב,י), כלומר יתר מדיי:  שזה הוא מנהגו של עולם; והמצער עצמו על מנהג העולם, הרי זה טיפש.  אלא כיצד יעשה--שלושה לבכי, שבעה להספד, שלושים יום לתספורת ולשאר החמישה.

יג,יג  [יב] כל מי שלא מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי; אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו, ויחזור בתשובה.  ואחד מבני חבורה שמת, תדאג כל החבורה כולה.

יג,יד  כל שלושה ימים הראשונים, יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על כתפו; משלושה ועד שבעה, מונחת בקרן זווית; מכאן ואילך, עוברת כנגדו בשוק.  כל זה כדי להכין עצמו לחזור, וייעור משינתו, והרי הוא אומר "הכית אותם ולא חלו" (ירמיהו ה,ג), מכלל שצריך להקיץ ולחול.
 

הלכות אבל פרק יד

יד,א  מצות עשה של דבריהם לבקר חולים, ולנחם אבילים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולעסוק בכל צורכי הקבורה, לשאת על הכתף, ולילך לפניו, ולספוד, ולחפור, ולקבור; וכן לשמח החתן והכלה, ולסעדם בכל צורכיהם.  ואלו הן גמילות חסדים שבגופו, שאין להם שיעור.

יד,ב  אף על פי שכל מצוות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לריעך כמוך" (ויקרא יט,יח).  כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אותן אתה לאחיך בתורה ובמצוות.

יד,ג  [ב] שכר הליווי מרובה מן הכול; והוא החוק שחקקו אברהם אבינו ודרך החסד שנהג בה--מאכיל עוברי דרכים, ומשקה אותן, ומלווה אותן.  וגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, שנאמר "וירא, והנה שלושה אנשים . . ." (בראשית יח,ב).  וליוויים, יותר מהכנסתן; אמרו חכמים כל שאינו מלווה, כאילו שופך דמים.

יד,ד  [ג] כופין ללוויה, כדרך שכופין לצדקה.  ובית דין היו מתקנין שלוחין ללוות אדם העובר ממקום למקום; ואם נתעצלו בדבר זה, מעלה עליהם הכתוב כאילו שפכו דמים.  אפילו המלווה את חברו ארבע אמות בעיר, יש לו שכר מרובה.

יד,ה  וכמה הוא שיעור הלוויה שחייב אדם בה:  הרב לתלמיד, עד עיבורה של עיר; והאיש לחברו, עד תחום השבת.  והתלמיד לרב, עד פרסה; ואם היה רבו מובהק, עד שלוש פרסאות.

יד,ו  [ד] ביקור חולים מצוה על הכול--אפילו גדול, מבקר את הקטן.  ומבקרין פעמים הרבה ביום; וכל המוסיף, משובח--ובלבד, שלא יטריח.  וכל המבקר את החולה, כאילו נטל חלק מחולייו, והקל מעליו; וכל שאינו מבקר, כאילו שופך דמים.

יד,ז  [ה] אין מבקרין את החולה, אלא מיום שלישי והלאה; ואם קפץ עליו החולי, והכביד--מבקרין אותו מיד.  ואין מבקרין לא בשלוש שעות ראשונות ביום, ולא בשלוש אחרונות, מפני שהן מתעסקין בצורכי החולה.  ואין מבקרין לא חולי מעיים, ולא חולי העין, ולא מחושי הראש--מפני שהביקור קשה להן.

יד,ח  [ו] הנכנס לבקר את החולה--לא יישב לא על גבי מיטה, ולא על גבי ספסל, ולא על גבי כיסא, ולא על גבי מקום גבוה, ולא למעלה ממראשותיו; אלא מתעטף, ויושב למטה ממראשותיו, ומבקש עליו רחמים, ויוצא.

יד,ט  [ז] ייראה לי שנחמת אבילים קודמת לביקור חולים, שניחום אבילים גמילות חסד עם החיים ועם המתים.  [ח] מי שהיה לפניו מת וכלה--מניח את הכלה, ומתעסק עם המת; וכן הוא אומר "לב חכמים בבית אבל" (קוהלת ז,ד).  מת וכלה שנפגעו זה בזה בדרך, מעבירין את המת מלפני הכלה; והכול עוברין מלפני המלך.

יד,י  [ט] מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת, ולהכנסת הכלה.  במה דברים אמורים, בשאין לו כל צורכו; אבל יש לו כל צורכו, אין מבטלין.  והכול שאין מתעסקין בתלמוד תורה, חייבין להתעסק עימו.  [י] מת אחד בעיר--כל בני העיר אסורין בעשיית מלאכה, עד שיקברוהו; ואם יש לו מי שיתעסק בצרכיו, מותרין.

יד,יא  תלמיד חכמים שמת--אפילו היו עימו עד שישים ריבוא, מבטלין תלמוד תורה להוצאתו; היו שישים ריבוא, אין מבטלין.  ואם היה מלמד לאחרים--אין לו שיעור, אלא מבטלין הכול להוצאתו.

יד,יב  קוברין מתי גויים, ומנחמין אביליהם, ומבקרין חוליהם--מפני דרכי שלום.

יד,יג  בתי הקברות, אסורין בהניה.  כיצד:  אין אוכלין בהן, ואין שותין בהן, ואין עושין בהן מלאכה, ולא קורין בהן, ולא שונין בהן.  כללו של דבר--אין ניאותין בהן, ולא נוהגין בהן קלות ראש.

יד,יד  לא ילך אדם בתוך ארבע אמות של קבר, ותפילין בראשו, וספר תורה בזרועו; ולא יתפלל שם.  ובריחוק ארבע אמות, מותר.  [יד] המוליך עצמות ממקום למקום--לא ייתנם בדיסקיה, ולא יניחם על גבי החמור וירכב עליהם:  מפני שנוהג בהן מנהג ביזיון.  ואם היה מתיירא מפני הגנבים, או מפני הליסטים--מותר.

יד,טו  אין מפנין את המת מקבר לקבר, אפילו מבזוי למכובד; ואם היה בתוך שדהו--מפנהו, אפילו ממכובד לבזוי.  [טז] ואין קוברין מת על גבי מת, ולא שני מתים כאחד--ביזיון הוא.  וקטן היוצא עם אימו, נקבר עימה.

יד,טז  [יז] עפר הקבר אינו אסור בהניה, שאין קרקע עולם נאסרת; אבל קבר הבניין, אסור בהניה.  [יח] הבונה קבר למת--לא נאסר, עד שייכנס בו המת; אפילו הטיל בו נפל, נאסר בהניה.

יד,יז  [יט] נפש שנעשה לשם חי, ורמה בו המת, והוסיף בו דומס אחר לשם המת--אף על פי שפינה המת, הכול אסור בהניה; ואם הכיר את התוספת--חולץ אותה, והשאר מותר.  נעשה לשם המת--כיון שהוטל בו המת--נאסר, אף על פי שפינהו.

יד,יח  [כ] הבונה קבר לאביו, והלך וקברו בקבר אחר--הרי זה לא יקבור בו מת אחר עולמית; והקבר הזה אסור בהניה, מפני כבוד אביו.

יד,יט  [כא] המת אסור בהניה כולו, חוץ משיערו--שהוא מותר בהניה, מפני שאינו גופו.  וכן ארונו, וכל תכריכיו--אסורין בהניה.  אבל כלים המוכנים לתכריך, לא נאסרו בהניה; אפילו ארג בגד למת--לא נאסר עד שיגיע במיטה הנקברת עימו, שאין ההזמנה אוסרת.

יד,כ  [כב] כל הכלים שזורקין על המת על המיטה הנקברת עימו--אסורין בהניה, שלא יתחלפו בתכריכין.  [כג] היו אביו ואימו מזרקין כלים בחמתן על המת, מצוה על אחרים להצילן; ואם הגיעו למיטה הנקברת, אין מצילין אותן.

יד,כא  [כד] מלמדין את האדם שלא יהיה חבלן, ולא יפסיד את הכלים וישליכם לחבלה.  מוטב ליתן אותן לעניים, ואל ישליכם לרימה ותולעה.  וכל המרבה כלים על המת, עובר משום בל תשחית.

יד,כב  [כה] מלך שמת--עוקרין סוס שהיה רוכב עליו, ועגלה שהייתה מושכת בקרון שהיה יושב בו:  מנשר פרסותיה מן הארכובה ולמטה, מקום שאין עושה אותה טריפה.  ומושיבין ישיבה על קברו שבעת ימים--שנאמר "וכבוד עשו לו במותו" (דברי הימים ב לב,לג), זה שהושיבו ישיבה על קברו.  ונשיא שמת, אין מבטלין ישיבתו יתר על שלושים יום.

יד,כג  [כו] מלך או נשיא שמת--יש להן לשרוף מיטתו, וכל כלי תשמישו; ואין בזה דרכי האמורי, ולא משום השחתה:  שנאמר "בשלום תמות, ובמשרפות אבותיך המלכים . . . ישרפו לך" (ראה ירמיהו לד,ה).