יש בכללן שש מצוות--ארבע מצוות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) להיראות את פני ה'; (ב) לחוג בשלושה רגלים; (ג) לשמוח ברגלים; (ד) שלא ייראה ריקם; (ה) שלא יעזוב לוי מלשמחו וליתן לו מתנותיו ברגלים; (ו) להקהיל את העם בחג הסוכות במוצאי שמיטה. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א שלוש מצוות עשה נצטוו ישראל בכל רגל משלושה רגלים, ואלו הן: הראייה, שנאמר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז); והחגיגה, שנאמר "תחוג לה' אלוהיך" (דברים טז,טו); והשמחה, שנאמר "ושמחת, בחגך" (דברים טז,יד).
א,ב הראייה האמורה בתורה--היא שייראה פניו בעזרה ביום טוב הראשון של חג, ויביא עימו קרבן עולה בין מן העוף בין מן הבהמה. ומי שבא לעזרה ביום ראשון, ולא הביא עולה--לא דייו שלא עשה מצות עשה, אלא שעבר על מצות לא תעשה: שנאמר "לא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו; שמות לד,כ). ואינו לוקה על לאו זה, שהרי לא עשה מעשה.
א,ג החגיגה האמורה בתורה--היא שיקריב שלמים ביום טוב הראשון של חג, כשיבוא להיראות; והדבר ידוע שאין השלמים באים אלא מן הבהמה. ושתי מצוות אלו, שהן הראייה והחגיגה--אין הנשים חייבות בהן.
א,ד השמחה האמורה ברגלים--היא שיקריב שלמים יתר על שלמי חגיגה, ואלו הן הנקראין שלמי שמחה: שנאמר "וזבחת שלמים, ואכלת שם; ושמחת, לפני ה' אלוהיך" (דברים כז,ז). ונשים חייבות, במצוה זו.
א,ה [ב] הראייה והחגיגה--אין להן שיעור מן התורה, שנאמר "איש, כמתנת ידו . . ." (דברים טז,יז); אבל מדברי סופרים שלא יהא קרבן עולת ראייה פחות משווה מעה כסף, ולא שלמי חגיגה פחות משווה שתי כסף. ומצוה להביא כפי עושרו, שנאמר "כמתנת ידו, כברכת ה' אלוהיך" (שם). [ג] שלמי שמחה, לא נתנו בהם חכמים שיעור.
א,ו בעת שיעלה אדם לירושלים לחג--אם היו בידו קרבנות הראייה, או יעלה עימו כסף לקנות בו הקרבן. ואם אין בידו כסף, לא יביא שווה כסף; אפילו היה בידו שווה כמה זהובים, אסור לו לעלות ריקם בלא כסף ולא קרבן. ולמה אסרו שיעלה בידו שווה כסף--גזירה שמא לא ימצא למכור, או שמא יימצאו המעות סיגים.
א,ז [ד] מי שלא הקריב ביום טוב הראשון עולת ראייתו ושלמי חגיגתו, הרי זה מקריבן בשאר ימות הרגל: שנאמר "שבעת ימים, תחוג לה' אלוהיך" (דברים טז,טו)--מלמד שכולם ראויין לחגיגה, וכולם תשלומי ראשון הם. [ה] ומצוה להקדים, ולהקריב בראשון; לא הקריב בראשון, בין שוגג בין מזיד--יקריב בשני. וכל המאחר--הרי זה מגונה, ועליו נאמר "נוגי ממועד אספתי" (צפניה ג,יח). [ו] עבר הרגל ולא חג, אינו חייב באחריותו; ועל זה וכיוצא בו נאמר, "מעוות, לא יוכל לתקון" (קוהלת א,טו).
א,ח [ז] מי שלא חג ביום טוב הראשון של חג הסוכות, חוגג את כל הרגל, וביום טוב האחרון, שהוא שמיני; ואף השמיני, תשלומי ראשון הוא. וכן מי שלא חג ביום חג השבועות, חוגג כל שבעה, ויש לו תשלומין, כל ששת הימים שלאחר חג השבועות; ודבר זה מפי השמועה נאמר, שחג השבועות כחג המצות לתשלומין.
א,ט [ח] עולת ראייה ושלמי חגיגה, אינם דוחין לא את השבת ולא את הטומאה, לפי שאין להם זמן קבוע, כקרבנות הציבור: שאם אינו חוגג היום, חוגג למחר כמו שביארנו. אבל דוחין את יום טוב; אף על פי שאין מקריבין ביום טוב נדרים ונדבות, מקריבין עולת ראייה ושלמי חגיגה ושלמי שמחה, שאין אלו נדרים ונדבות, אלא חובות.
א,י [ט] כשמקריב המקריב עולת ראייתו ושלמי חגיגתו ושמחתו ביום טוב, סומך עליהם בכל כוחו כדרך שעושה בשאר הימים: אף על פי שסמיכה אינה מעכבת, כמו שביארנו במעשה הקרבנות, לא גזרו עליה משום שבות. [י] המפריש עולת ראייתו ומת, יורשיו חייבין להביאה.
א,יא מותר להקריב בחולו של מועד נדרים ונדבות--שנאמר "אלה תעשו לה', במועדיכם--לבד מנדריכם ונדבותיכם" (במדבר כט,לט), מכלל שקרבין ברגל. "לעולותיכם" (שם), כגון עולת מצורע ועולת יולדת; "ולמנחותיכם" (שם), להביא מנחת חוטא ומנחת קנאות; "ולשלמיכם" (שם), לרבות שלמי נזיר. הכול קרבין במועד, ואין קרבין ביום טוב.
א,יב [יא] מי שהיו לו אוכלין מרובין ונכסים מועטין--מביא שלמי חגיגה מרובין, ועולות ראייה מועטין; היו לו אוכלין מועטין ונכסים מרובין--מביא עולות ראייה מרובות, ושלמי חגיגה מועטות. זה וזה מועט--על זה אמרו, לא יפחות ממעה לעולה ושתי כסף לשלמים; זה וזה מרובה--על זה נאמר, "כברכת ה' אלוהיך, אשר נתן לך" (דברים טז,יז).
ב,א נשים ועבדים, פטורין מן הראייה; וכל האנשים, חייבים בראייה--חוץ מחירש ואילם ושוטה וקטן וסומה וחיגר וטמא וערל, וכן הזקן והחולה והרך והענוג מאוד שאינן יכולין לעלות על רגליהן. כל אלו האחד עשר, פטורין; ושאר כל האנשים, חייבין בראייה.
ב,ב החירש--אף על פי שהוא מדבר, אפילו חירש באוזנו אחת--פטור מן הראייה. וכן הסומה בעינו אחת, או חיגר ברגלו אחת--פטור. האילם--אף על פי שהוא שומע, פטור. טומטום ואנדרוגינוס--פטורין, מפני שהן ספק אישה. מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין--פטור, מפני צד עבדות שבו.
ב,ג ומניין שכל אלו פטורין מן הראייה: הרי הוא אומר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז), להוציא את הנשים. ומצות עשה שאין הנשים חייבות בה, אין העבדים חייבין בה; ועוד הרי נאמר "בבוא כל ישראל" (דברים לא,יא), להוציא העבדים.
ב,ד ונאמר "בבוא כל ישראל, ליראות" (דברים לא,יא). כשם שהם באין להיראות לפני ה', כך הם באים לראות הדר קודשו ובית שכינתו--להוציא סומה שאינו רואה, אפילו נסמית עינו אחת: שהרי אין ראייתו שלמה, גמורה.
ב,ה ושם נאמר "למען ישמעו" (דברים לא,יב)--להוציא מי שאינו שומע, שמיעה גמורה. "ולמען ילמדו" (שם)--להוציא מי שאינו מדבר, שכל המצווה ללמוד מצווה ללמד. ונאמר "בעלותך ליראות את פני ה'" (שמות לד,כד)--מי שיכול לעלות ברגליו, להוציא חיגר וחולה וזקן וענוג. וכבר ביארנו בהלכות ביאת המקדש, שאין הטמא ראוי לביאה; וכן הערל, מאוס כטמא.
ב,ו [ב] המקמץ, והוא שמלאכתו לקבץ צואת הכלבים וכיוצא בהן לעיבוד העורות או לרפואה, וכן המצרף נחושת במחצב שלו, והעבדנין--אף על פי שהן מאוסין מפני מלאכתן--הרי אלו מטהרין גופן ומלבושן, ועולין בכלל ישראל להיראות.
ב,ז [ג] כל קטן שיכול לאחוז בידו של אביו, ולעלות מירושלים להר הבית--אביו חייב להעלותו ולהיראות בו, כדי לחנכו במצוות: שנאמר "ייראה, כל זכורך" (שמות כג,יז; שמות לד,כג; דברים טז,טז). ואם היה הקטן חיגר או סומה או חירש אפילו באחת--אינו חייב לחנכו, אף על פי שהוא ראוי לרפואה: שאילו היה גדול כך--היה פטור, כמו שביארנו.
ב,ח [ד] כל החייב בראייה, חייב בחגיגה; וכל הפטור מן הראייה, פטור מן החגיגה. וכולן חייבין בשמחה--חוץ מחירש שאינו שומע ואינו מדבר, ושוטה וקטן וערל וטמא: חירש שוטה וקטן--מפני שאינם בני חיוב, הרי הם פטורין מכל מצוות האמורות בתורה; וערל וטמא--מפני שאינם אוכלים בקודשים ואינם ראויין לביאה, כמו שביארנו בהלכות ביאת המקדש ובהלכות מעשה הקרבנות.
ב,ט [ה] מי שהיה חיגר או סומה ביום ראשון, ונתרפא בשני--פטור מן הראייה, ומן החגיגה: שביום חובתו היה פטור--שכל ימות החג תשלומי ראשון הם, כמו שביארנו. וכן אם נטמא בלילי יום טוב הראשון--אף על פי שטהר למחר, פטור; אבל אם נטמא ביום ראשון--הרי זה חייב להביא חגיגתו וראייתו בתוך ימי הרגל, כשיטהר.
ב,י [ו] מי שבא לעזרה בכל ימי החג, אינו חייב להביא עולה בידו בכל עת שייכנס--שזה שנאמר "ולא ייראו פניי, ריקם" (שמות כג,טו), אינו אלא בעיקר הרגל בלבד, שהוא יום ראשון, או תשלומי ראשון. ואם הביא בכל עת שיבוא--מקבלין ממנו, ומקריבין אותה לשם עולת ראייה: שהראייה, אין לה שיעור.
ב,יא [ז] הפריש עשר בהמות לחגיגתו, והקריב מהן מקצתן בראשון, ופסק--שוב אינו חוזר ומקריב השאר, שהרי שייר אותן; ואם לא פסק, אלא דחקו היום, ולא יכול להקריבן היום--מקריב השאר למחר.
ב,יב [ח] עולת ראייה אינה באה כולה אלא מן החולין, כשאר הקרבנות שאדם חייב בהן. אבל שלמי חגיגה, באות ממעות מעשר שני המעורבות עם מעות חולין; לוקח מן התערובת בהמה, ומקריבה שלמי חגיגה: והוא, שיהיה שיעור אכילה ראשונה מן החולין--מפני ששלמי חגיגה חובה, וכל שהוא חובה אינו בא אלא מן החולין. [ט] ויוצא אדם ידי חובת שלמי חגיגה, במעשר בהמה; ואין מביאין אותו ביום טוב--גזירה, שמא יעשר ביום טוב.
ב,יג [י] יוצאין ישראל ידי חובת שלמי שמחה, בנדרים ונדבות ובמעשר בהמה; והכוהנים, בחטאת ובאשם ובבכור ובחזה ושוק: שמצוה זו היא לשמוח באכילת בשר לפני ה', והרי אכלו. אבל אין יוצאין ידי חובתם, לא בעופות ולא במנחות--שאינם בשר המשמח.
ב,יד כבר ביארנו בפסחים, שחגיגת ארבעה עשר רשות; לפיכך אין אדם יוצא בה ידי חובת חגיגה, אבל יוצא בה ידי חובת שמחה.
ב,טו [יא] מי שהיו לו שלמים נדר או נדבה, ושחטם מערב יום טוב--אף על פי שאכלם ביום טוב--אינו יוצא בהם ידי חובת חגיגה, שאינה באה אלא מן החולין; אבל יוצא בהן, ידי חובת שמחה. [יב] אף על פי ששחטן קודם הרגל, הואיל ואכל מהם ברגל, יצא ידי חובתו, שאינו צריך לשחוט שלמי שמחה בשעת שמחה.
ב,טז [יג] לא יביא אדם תודה ביום ארבעה עשר, מפני החמץ שבה, שאין מביאין קודשים, לבית הפסול; ואם הביא, יוצא בה ידי חובת שמחה כמו שביארנו.
ב,יז [יד] האומר הרי עליי תודה שאצא בה ידי חובתי לשם חגיגה--חייב להביא תודה, ואינו יוצא בה ידי חגיגה: שאין חגיגה באה אלא מן החולין.
ב,יח כשיזבח אדם שלמי חגיגה ושלמי שמחה--לא יהיה אוכל הוא ובניו ואשתו בלבד, וידמה שעשה מצוה גמורה, אלא חייב לשמח העניים והאמיללים: שנאמר "והלוי והגר והיתום והאלמנה" (דברים טז,יד)--מאכיל הכול, ומשקם כפי עושרו. ומי שאכל זבחיו, ולא שימח אלו עימו--עליו נאמר "זבחיהם כלחם אונים להם, כל אוכליו ייטמאו: כי לחמם לנפשם" (הושע ט,ד).
ב,יט ומצוה בלוי יתר מן הכול--לפי שאין לו לא חלק, ולא נחלה, ואין לו מתנות בבשר; לפיכך צריך לזמן לויים על שולחנו לשמחם, או ייתן להם מתנות בשר עם מעשר שלהם, כדי שימצאו בו צורכיהם. וכל העוזב את הלוי מלשמחו, ושיהה ממנו מעשרותיו ברגלים--עובר בלא תעשה, שנאמר "הישמר לך, פן תעזוב את הלוי" (דברים יב,יט).
ג,א מצות עשה להקהיל את כל ישראל, אנשים ונשים וטף, בכל מוצאי שמיטה כשיעלו לרגל, ולקרות באוזניהם מן התורה פרשייות שהן מזרזות אותם במצוות ומחזקות ידיהם בדת האמת--שנאמר "מקץ שבע שנים, במועד שנת השמיטה--בחג הסוכות. בבוא כל ישראל, ליראות . . . הקהל את העם, האנשים והנשים והטף, וגרך, אשר בשעריך . . ." (דברים לא,י-יב).
ג,ב כל הפטור מן הראייה, פטור ממצות הקהל--חוץ מן הנשים והטף והערל; אבל הטמא פטור ממצות הקהל--שנאמר "בבוא כל ישראל" (דברים לא,יא), וזה אינו ראוי לביאה. והדבר ברור שהטומטום והאנדרוגינוס חייבין, שהרי הנשים חייבות.
ג,ג אימתיי היו קוראין--במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות, שהוא תחילת ימי חולו של מועד של שנה שמינית. והמלך הוא שיקרא באוזניהם, ובעזרת הנשים היו קוראין. וקורא כשהוא יושב; ואם קרא מעומד, הרי זה משובח.
ג,ד מאיכן הוא קורא: מתחילת חומש אלה הדברים עד סוף פרשת שמע; ומדלג ל"והיה, אם שמוע" (דברים יא,יג), וגומר אותה; ומדלג ל"עשר תעשר" (דברים יד,כב), וקורא מ"עשר תעשר" על הסדר עד סוף ברכות וקללות, עד "מלבד הברית, אשר כרת איתם בחורב" (דברים כח,סט), ופוסק.
ג,ה [ד] כיצד הוא קורא: תוקעין בחצוצרות בכל ירושלים, כדי להקהיל את העם; ומביאין בימה גדולה, ושל עץ הייתה, ומעמידין אותה באמצע עזרת נשים. והמלך עולה ויושב עליה, כדי שישמעו קריאתו; וכל ישראל העולים לחג, מתקבצין סביביו. וחזן הכנסת נוטל ספר תורה, ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול, וכוהן גדול נותנו למלך--כדי להדרו ברוב בני אדם. והמלך מקבלו כשהוא עומד; ואם רצה, יישב. ופותח ומברך כדרך שמברך כל קורא בתורה בבית הכנסת, וקורא הפרשייות שאמרנו עד שהוא גומר, וגולל ומברך לאחריה כדרך שמברכין בבתי כנסייות. ומוסיף שבע ברכות, ואלו הן: רצה ה' אלוהינו בעמך ישראל, מודים אנחנו לך, אתה בחרתנו מכל העמים עד מקדש ישראל והזמנים, כדרך שמברכין בתפילה; הרי שלוש ברכות כמטבען. רביעית מתפלל על המקדש שיעמוד, וחותם בה השוכן בציון; חמישית מתפלל על ישראל שתעמוד מלכותם, וחותם בה הבוחר בישראל; שישית מתפלל על הכוהנים שירצה האל עבודתם, וחותם בה מקדש הכוהנים; שביעית מתחנן ומתפלל בה כפי מה שהוא יכול לפי צחות לשונו, וחותם בה הושע ה' את עמך ישראל, שעמך צריכין להיוושע, ברוך אתה ה' שומע תפילה.
ג,ו [ה] הקריאה והברכות בלשון הקודש, שנאמר "תקרא את התורה הזאת" (דברים לא,יא)--בלשונה, אף על פי שיש שם לעוזות. [ו] וגרים שאינם מכירים, חייבין להכין ליבם, ולהקשיב אוזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה, כיום שניתנה בו בסיניי.
ג,ז אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה, חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה. ומי שאינו יכול לשמוע--מכוון ליבו לקריאה זו, שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת; ויראה עצמו כאילו עתה נצטווה בה, ומפי הגבורה שומעה--שהמלך שליח הוא, להשמיע דברי האל.
ג,ח [ז] יום הקהל שחל להיות בשבת, מאחרין אותו לאחר השבת, מפני תקיעת החצוצרות והתחינות, שאינן דוחין את השבת.