בשם ה', אל עולם (בראשית כא,לג).
נדבות פי, רצה נא ה'; ומשפטיך למדני (תהילים קיט,קח).
הלכותיו ארבע, וזה הוא סידורן: הלכות שבועות, הלכות נדרים, הלכות נזירות, הלכות ערכים וחרמים.
הלכות שבועות. יש בכללן חמש מצוות--אחת מצות עשה, וארבע מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לישבע בשמו לשקר; (ב) שלא לישא את שמו לשוא; (ג) שלא לכפור בפיקדון; (ד) שלא לישבע על כפירת ממון; (ה) לישבע בשמו באמת.
הלכות נדרים. יש בכללן שלוש מצוות--שתי מצוות עשה, ואחת מצות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שישמור מוצא שפתיו ויעשה כמו שנדר; (ב) שלא יחל דברו; (ג) שיופר הנדר או השבועה, וזה הוא דין הפרת נדרים המפורש בתורה שבכתב.
הלכות נזירות. יש בכללן עשר מצוות--שתי מצוות עשה, ושמונה מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שיגדל הנזיר פרע; (ב) שלא יגלח שיערו כל ימי נזרו; (ג) שלא ישתה הנזיר יין ולא תערובת יין, ואפילו חומץ שלהן; (ד) שלא יאכל ענבים לחים; (ה) שלא יאכל צימוקים; (ו) שלא יאכל חרצנים; (ז) שלא יאכל זוגין; (ח) שלא ייכנס לאוהל המת; (ט) שלא ייטמא למתים; (י) שיגלח על הקרבנות, כשישלים נזירותו או כשייטמא.
הלכות ערכים וחרמים. יש בכללן שבע מצוות--חמש מצוות עשה, ושתיים מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) לדון בערכי אדם כאשר מפורש בתורה, וזה הוא דין ערכי אדם; (ב) דין ערכי בהמה; (ג) דין ערכי בתים; (ד) דין ערכי שדות; (ה) דין מחרים נכסיו; (ו) שלא יימכר חרם; (ז) שלא ייגאל חרם.
נמצאו כל המצוות הנכללות בספר זה, חמש ועשרים--עשר מהן מצוות עשה, וחמש עשרה מצוות לא תעשה.
יש בכללן חמש מצוות--אחת מצות עשה, וארבע מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן: (א) שלא לישבע בשמו לשקר; (ב) שלא לישא את שמו לשוא; (ג) שלא לכפור בפיקדון; (ד) שלא לישבע על כפירת ממון; (ה) לישבע בשמו באמת. וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
א,א ארבעה מיני שבועות הן--שבועת ביטוי, ושבועת שוא, ושבועת הפיקדון, ושבועת העדות. שבועת ביטוי, היא שנאמרה בתורה "או נפש כי תישבע לבטא בשפתיים להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד); והיא נחלקת לארבעה חלקים--שתיים להבא, ושתיים לשעבר, כגון שנשבע על דבר שעבר שנעשה או שלא נעשה, ועל דבר שעתיד להיות שייעשה או שלא ייעשה. [ב] ואין שבועת ביטוי נוהגת אלא בדברים שאפשר לו לעשותן, בין להבא בין לשעבר.
א,ב כיצד לשעבר--שאכלתי, או שזרקתי אבן לים, או שדיבר פלוני עם פלוני, או שלא אכלתי, או שלא זרקתי אבן לים, או שלא דיבר פלוני עם פלוני; וכיצד להבא--שאוכל, או שאזרוק אבן לים, או שלא אוכל, או שלא אזרוק אבן לים: הרי אלו שתיים לשעבר, ושתיים להבא.
א,ג נשבע על אחת מארבע מחלקות אלו והחליף--כגון שנשבע שלא יאכל ואכל, או שאכלתי והוא לא אכל--הרי זו שבועת שקר; ועל זה וכיוצא בו נאמר "לא תישבעו בשמי, לשקר" (ויקרא יט,יב). ואם נשבע לשקר--במזיד, לוקה; בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד, שנאמר "ונעלם ממנו; והוא ידע ואשם . . ." (ויקרא ה,ד).
א,ד שבועת שוא, נחלקת לארבע מחלקות: האחת, שנשבע על דבר הידוע שאינו כן. כיצד--כגון שנשבע על האיש שהוא אישה, ועל האישה שהיא איש, ועל עמוד של שיש שהוא של זהב; וכן כל כיוצא בזה.
א,ה השנייה, שנשבע על דבר ידוע שאין בו ספק לאדם בעולם שהוא כן. כגון שנשבע על השמיים שהוא שמיים, ועל האבן זו שהיא אבן, ועל שניים שהם שניים; וכן כל כיוצא בזה, שזה הדבר אין בו ספק לאדם שלם כדי לצדק הדבר בשבועה.
א,ו שלישית, שנשבע לבטל את המצוה. כיצד--כגון שנשבע שלא יתעטף בציצית, ושלא ילבוש תפילין, ושלא יישב בסוכה בחג הסוכות, ולא יאכל מצה בלילי הפסח, או שיתענה בשבתות וימים טובים; וכן כל כיוצא בזה.
א,ז רביעית, שנשבע על דבר שאין בו כוח לעשותו. כיצד--כגון שנשבע שלא יישן שלושה ימים לילה ויום רצופים, או שלא יטעום כלום שבעת ימים רצופים; וכן כל כיוצא בזה.
א,ח כל הנשבע שבועת שוא מארבע שבועות אלו--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תישא את שם ה' אלוהיך, לשוא" (שמות כ,ו; דברים ה,י): ואם היה מזיד, לוקה; ואם היה שוגג, פטור מכלום.
א,ט [ח] שבועת הפיקדון כיצד: כל מי שיש ממון חברו בידו, בין פיקדון, בין מלווה, או שגזלו, או עשקו, או מצא לו אבידה ולא החזירה, וכיוצא בזה, ותבע ממנו ממון שיש לו בידו, וכפר בו--הרי זה עובר בלא תעשה: שנאמר "לא תכחשו" (ויקרא יט,יא), זו אזהרה לכפירת ממון; ואין לוקין על לאו זה. ואם נשבע לו על שקר, על ממון שכפר בו--הרי זה עובר בלאו אחר; ועל זה נאמר "ולא תשקרו, איש בעמיתו" (שם), זו אזהרה לנשבע על כפירת ממון. ושבועה זו, היא הנקראת שבועת הפיקדון.
א,י [ט] ומה הוא חייב על שבועת הפיקדון ששיקר בה--משלם הקרן שכפר בו, עם תוספת חומש; ומקריב אשם ודאי, בין שהיה מזיד בין שהיה שוגג, שנאמר "וכיחש בעמיתו בפיקדון, או בתשומת יד . . . והיה, כי יחטא ואשם" (ויקרא ה,כא-כג)--ולא נאמר בו ונעלם, לחייב שוגג כמזיד: [י] והוא שיזיד בפיקדון או בממון שנתחייב בו, ויידע בו בשעת שבועה; אבל אם שגג ושכח שיש לו אצלו ממון וכפר ונשבע, ואחר כך ידע--הרי זה אנוס, ופטור מכלום.
א,יא וכן אם לא ידע שאסור לישבע לשקר על כפירת ממון, הרי זה אנוס ופטור. [יא] אם כן, היאך היא שגגת שבועת הפיקדון: כגון שנעלם ממנו אם חייבין עליה קרבן אם לאו, וידע שהיא אסורה ושיש לו אצלו ממון--זו היא שגגתה; וזדונה, שידע שחייבין עליה קרבן.
א,יב שבועת העדות כיצד: העדים שידעו עדות ממון, ותבעם בעל העדות להעיד לו, וכפרו בעדותן ולא העידו, ונשבעו לו שאינן יודעין לו עדות--זו היא הנקראת שבועת העדות; וחייבין על שבועה זו קרבן עולה ויורד, בין שהיו מזידין בין שהיו שוגגין, שנאמר "ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה, והוא עד" (ויקרא ה,א)--ולא נאמר בה ונעלם, לחייב על הזדון כשגגה.
א,יג כיצד שגגת שבועת העדות: כגון שנעלם ממנו שחייבין עליה קרבן, וידע ששבועה זו אסורה, ושהיא שקר; וזדונה, שידע שחייבין עליה קרבן. אבל אם לא ידע שהיא אסורה, או ששכחו העדות ונשבעו, ואחר כך נודע להם שהן יודעין לו עדות, ושנשבעו על שקר--הרי אלו אנוסין, ופטורין אף מן הקרבן.
ב,א אחד הנשבע אחת מארבע מיני שבועות אלו מפי עצמו, ואחד המושבע מפי אחרים וענה אמן. אפילו השביעו גוי או קטן, וענה אמן--חייב: שכל העונה אמן אחר שבועה, כמוציא שבועה מפיו. ואחד העונה אמן, או האומר דבר שעניינו כעניין אמן--כגון שאמר הין או מחוייב אני בשבועה זו, או קיבלתי עליי שבועה זו, וכל כיוצא בזה בכל לשון--הרי זה כנשבע לכל דבר, בין לחייבו מלקות בין לחייבו קרבן.
ב,ב אחד הנשבע או שהשביעו אחר בשם המיוחד, או באחד מן הכינויין--כגון שנשבע במי ששמו חנון, ובמי ששמו רחום, ובמי ששמו ארך אפיים, וכיוצא בהן בכל לשון--הרי זו שבועה גמורה.
ב,ג וכן אלה וארור, הרי הן שבועה--והוא, שיזכור שם מן השמות או כינוי מן הכינויין. כיצד: כגון שאמר באלה או ארור לה', או למי ששמו חנון, מי שיאכל דבר פלוני, ואכלו--הרי זה נשבע על שקר; וכן בשאר מיני שבועות. [ג] וכן האומר שבועה בה', או במי ששמו חנון, שלא אוכל, ואכל, שזו אישה, והוא איש, שאין לך בידי כלום, ויש לו, שאיני יודע לך עדות, והוא יודע--הרי זה חייב.
ב,ד אמר אלה או ארור או שבועה, ולא הזכיר שם ולא כינוי--הרי זה אסור בדבר שנשבע עליו; אבל אינו לוקה ולא מביא קרבן, אם עבר על שבועתו--עד שיהיה בה שם מן השמות המיוחדים או כינוי מן הכינויין, כמו שביארנו.
ב,ה ולא השבועה בלבד, אלא כל כינוי שבועה כשבועה: כגון שהיו אנשי אותו מקום עילגים, והיו קוראים לשבועה שבותה או שקוקה, או שהיו ארמיים שלשון שבועה בלשונם מומתא, והיו העילגים מכנין אותה ואומרין מוהא--כיון שאמר לשון שמשמעו ועניינו שבועה, הרי זה חייב כמי שהוציא לשון שבועה. [ו] וכן האומר לאו לאו שני פעמים דרך שבועה, או הין הין, והזכיר שם או כינוי--הרי זה כנשבע; וכן ימין שבועה, ושמאל שבועה--שנאמר "נשבע ה' בימינו, ובזרוע עוזו" (ישעיהו סב,ח).
ב,ו וכן האומר מבטא שלא אעשה כך וכך, והזכיר שם או כינוי--הרי זו שבועה. [ז] אמר איסר לה' או למי ששמו חנון שלא אעשה, או שאעשה--הואיל והוציאו בלשון שבועה, הרי הוא כשבועה.
ב,ז [ח] שמע חברו נשבע, ואמר ואני כמותך--הואיל ולא הוציא שבועה מפיו ולא השביעו חברו, הרי זה פטור; וזהו מתפיס בשבועה, שהוא פטור. [ט] וכן אם נשבע שלא אוכל בשר זה, וחזר ואמר והרי הפת הזו כבשר הזה--הרי זה פטור על הפת, שהרי לא הוציא שבועה עליה אלא התפיסה; ואף על פי שהוא פטור מן המלקות או מן הקרבן, אסור לו לאכול אותה הפת שהתפיסה בשבועה.
ב,ח [י] מי שנתכוון לשבועה, וגמר בליבו שלא יאכל היום או שלא ישתה, ושדבר זה אסור עליו בשבועה, ולא הוציא בשפתיו--הרי זה מותר, שנאמר "לבטא בשפתיים" (ויקרא ה,ד): אין הנשבע חייב, עד שיוציא עניין שבועה בשפתיו. [יא] וכן אם גמר בליבו להישבע, וטעה והוציא בשפתיו דבר שלא היה בליבו--הרי זה מותר.
ב,ט כיצד: המתכוון להישבע שלא יאכל אצל ראובן, וכשבא להוציא שבועה נשבע שלא יאכל אצל שמעון--הרי זה מותר לאכול עם ראובן, שהרי לא הוציא בשפתיו, ועם שמעון, שהרי לא היה שמעון בליבו. [יב] וכן שאר מיני שבועות, אינו חייב עד שיהיה פיו וליבו שווין.
ב,י לפיכך אם נשבע אחד בפנינו שלא יאכל היום, ואכל, והתרו בו, ואמר אני לא היה בליבי אלא שלא אצא היום וטעה לשוני והוציא אכילה שלא הייתה בליבי--הרי זה אינו לוקה, עד שיודה בפני עדים קודם שיאכל שעל אכילה נשבע, או שקיבל עליו התראה, ולא טען שטעה בעת התראה: אף על פי שטען אחר כך, אין שומעין לו.
ב,יא וכן אם התרו בו, ואמר מעולם לא נשבעתי, או לא נדרתי על דבר זה, ואחר שהעידו עליו שנשבע או נדר, אמר כן היה אבל לא היה פי וליבי שווין, או תנאי היה בליבי על הנדר--אין שומעין לו, ולוקה.
ב,יב [יג] כיוצא בו, אמרו לו אשתך נדרה, ואמר בליבי היה להפר לה, והפרתי--שומעין לו; אמרו לו נדרה, והוא אומר לא נדרה, וכיון שראה אותם העידו עליו, אמר בליבי היה להפר לה--אין שומעין לו.
ב,יג [יד] גמר בליבו שלא לאכול פת חיטים, ונשבע שלא לאכול פת סתם--אסור בפת חיטים, שפת חיטים פת שמה.
ב,יד [טו] מי שנשבע ואמר, שבועה שלא אוכל היום, ועל דעתכם אני נשבע--אין זה יכול לומר, כך וכך היה בליבי: שלא נשבע זה על דעתו, אלא על דעת אחרים; וכיון שהיה פיו וליבם של אחרים שווין שנשבע על דעתם, חייב--ליבם של אלו, במקום ליבו קם. וכן בשאר מיני שבועות. [טז] לפיכך כשמשביעין הדיינין את הנשבע, אומרים לו, לא על דעתך אנו משביעים אותך, אלא על דעתנו.
ב,טו [יז] מי שנשבע והיה פיו וליבו שווין בשבועה, ואחר שנאסר חזר בו מיד בתוך כדי דיבור, והוא כדי שיאמר תלמיד לרב, שלום עליך רבי, ואמר אין זו שבועה, או ניחמתי, או חזרתי בי, וכיוצא בדברים אלו שעניינם שהתיר מה שאסר--הרי זה מותר, ונעקרה השבועה: שזה דומה לטועה. [יח] וכן אם אמרו לו אחרים, חזור בך, או מותר לך, וכיוצא בדברים אלו, וקיבל מהן בתוך כדי דיבור ואמר הין, או חזרתי בי, וכיוצא בזה--הרי זה מותר; ואם אחר כדי דיבור, אינו יכול לחזור בו.
ב,טז [יט] נשבע וחזר בו בתוך כדי דיבור בליבו, אין זה כלום; וכן אם אמרו לו אחרים, חזור בך, או מותר לך, או מחול לך, וקיבל דבריהם בליבו בתוך כדי דיבור--אין זה כלום: עד שיוציא החזרה בפיו, כמו השבועה.
ג,א כל הנשבע שבועה מארבע מיני שבועות אלו באונס, הרי זה פטור מכלום. ואחד הנשבע מתחילתו באונס כמו שביארנו, או שנשבע ונאנס ולא הניחוהו לקיים שבועתו, או שהשביעו אנס; לפיכך נשבעין לחרמין ולהורגין ולמוכסין. [ב] באיזה מוכס אמרו: במוכס העומד מאליו, שלוקח ממון שלא ברשות מלך המדינה; או שלוקח ברשות המלך, אבל מוסיף לעצמו על הדבר הקצוב, כמו שיתבאר בהלכות גזילה.
ג,ב [ג] וצריך הנשבע באונס להיות כוונתו בליבו בעת השבועה, לדבר הפוטרו; ואף על פי שדברים אלו שבלב אינן דברים, הואיל ואינו יכול להוציא בשפתיו מפני האנס, הרי זה סומך על דברים שבליבו. [ד] כיצד: כגון שנשבע לאנס שלא יאכל בשר סתם, ובליבו שלא יאכל היום, או שלא יאכל בשר חזיר--הרי זה מותר; וכן כל כיוצא בזה.
ג,ג [ה] וכן שבועות של הבאי ושל שגגות, פטור עליהן. שבועות של הבאי כיצד: כגון שראה חיילות גדולים וחומה גבוהה, ונשבע שראיתי חיל פלוני המלך והם כיוצאי מצריים, ושראיתי חומת עיר פלונית גבוהה עד לרקיע, וכיוצא בדברים אלו--שזה לא גמר בליבו שהדבר כך בלא פחות ולא יתר, ולא נתכוון אלא לספר גובה החומה או רוב העם.
ג,ד [ו] שבועות של שגגות כיצד: אם שבועת העדות או הפיקדון היא, כגון ששגג בפיקדון ובעדות שהוא פטור מכלום כמו שביארנו; ואם שבועת שוא היא, כגון שנשבע שלא ילבוש תפילין ולא ידע שהתפילין מצוה; ואם שבועת שקר היא, כגון שנשבע שלא אכל ונזכר שאכל, או שנשבע שלא יאכל ושכח ואכל, או שלא תיהנה אשתו לו מפני שגנבה כיסו ושהכת את בנו, ונודע שלא גנבה ושלא הכת. וכן כל כיוצא בזה.
ג,ה [ז] אם כן, איזו היא שגגת שבועת ביטוי שחייבין עליה קרבן עולה ויורד לשעבר: כגון שנשבע שלא אכל, והוא יודע שאכל וששבועת שקר זו שנשבע אסורה, אבל לא ידע שחייבין עליה קרבן--זו היא השגגה שחייבין עליה קרבן עולה ויורד בשבועת ביטוי לשעבר.
ג,ו [ח] וכיצד היא השגגה שחייבין עליה קרבן להבא: כגון שנשבע שלא יאכל פת חיטים, ושגג ודימה שנשבע שיאכל פת חיטים ואכלה, שזה נעלמה ממנו השבועה היאך הייתה, והרי הוא זוכר החפץ שנשבע עליו--זו היא שגגת שבועת ביטוי להבא שחייבין עליה קרבן.
ג,ז [ט] אבל אם נשבע שלא יאכל פת חיטים, ואכל פת חיטים על דעת שהיא פת שעורים--הרי זה אנוס, ופטור: שהרי לא נעלמה ממנו שבועה, ולא נעלם ממנו אלא חפץ שנשבע עליו.
ג,ח [י] נעלמה ממנו שבועה היאך הייתה, ונעלם ממנו חפץ שנשבע עליו--הרי זה פטור מן הקרבן. כיצד: כגון שנשבע שלא לאכול פת חיטים, ודימה שנשבע שיאכל פת חיטים, ואכל פת חיטים, על דעת שהיא פת שעורים--שהרי העלם שבועה וחפץ בידו, והרי זה כאנוס ופטור.
ג,ט [יא] נשבע על כיכר שלא יאכלנה, ונצטער עליה ואכלה מפני הצער, והוא שוגג, שהרי דימה שמותר לו לאוכלה מפני הצער--הרי זה פטור מן הקרבן: לפי שאינו שב מידיעתו אלא ידע שאסורה היא, ואכלה בטעות.
ד,א מי שנשבע שלא יאכל היום כלום, ואכל פחות מכזית--פטור: שאין אכילה פחותה מכזית, והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות וכיוצא בהן. ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה, ואכלו--חייב, ואפילו היה דבר שנשבע עליו זרע חרדל אחד או פחות ממנו. [ב] נשבע שלא יטעום כלום, ואכל כל שהוא--חייב.
ד,ב [ג] מי שנשבע שלא יאכל היום, ושתה--חייב, ששתייה בכלל אכילה. לפיכך אם אכל, ושתה--אינו חייב אלא מלקות אחת, אם היה מזיד; או חטאת אחת, אם היה שוגג. [ד] נשבע שלא ישתה היום--הרי זה מותר לאכול, שאין אכילה בכלל שתייה. וכמה ישתה ויהיה חייב--ייראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית, כשאר האיסורין.
ד,ג [ה] שבועה שלא אוכל היום, ואכל מינין הרבה, או שבועה שלא אשתה היום, ושתה מיני משקין הרבה--אינו חייב אלא אחת. ואפילו אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית, ואכל הכול--אינו חייב אלא אחת; וכולן מצטרפין לכזית.
ד,ד [ו] שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל ושתה--חייב שתיים: שהשתייה, בכלל אכילה, והואיל ופירש ואמר ושלא אשתה, גילה דעתו שלא כלל השתייה בכלל האכילה--ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו; ולפיכך חייב שתיים.
ד,ה [ז] וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חיטים ופת שעורים ופת כוסמין, ואכלן--חייב על כל אחת ואחת: שלא אמר פת ופת ופת, אלא לחלק ולחייב על כל אחת ואחת.
ד,ו [ח] היה חברו מסרב בו לאכול אצלו ואמר לו, בוא ושתה עימי יין וחלב ודבש, ואמר שבועה שאיני שותה יין וחלב ודבש--חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו: שהיה לו לומר שבועה שאיני שותה כלום, או מה שאמרת; ומשחזר ופירט, גילה דעתו שחייב עצמו שבועה על כל מין ומין בפני עצמו.
ד,ז לפיכך אין מצטרפין זה עם זה, ואינו חייב עד שיאכל כשיעור ממין אחד: הואיל והן חלוקין לחטאות, הרי הן כחלב ודם, שאינן מצטרפין לכזית, כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות.
ד,ח [ט] שבועה שלא אוכל כיכר זו, או שלא אוכל אותה--כיון שאכל ממנה כזית, חייב; שבועה שלא אוכלנה, אינו חייב עד שיאכל את כולה. אמר שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה--אינו חייב אלא אחת.
ד,ט [י] וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום, וחזר ונשבע על הכיכר שלא יאכלנה, ואכלה כולה באותו היום--אינו חייב אלא אחת. וכן כל כיוצא בזה, שאין שבועה חלה על שבועה.
ד,י אבל אם נשבע על הכיכר שלא יאכלנה, וחזר ונשבע שנייה שלא יאכל כלום, או שלא יאכל כיכר זו, ואכלה כולה--חייב שתיים: שבשעה שנשבע בתחילה שלא יאכלנה, אינו חייב עד שיאכל כולה; וכשחזר ונשבע שלא יאכל, או שלא יאכל אותה--משיאכל ממנה כזית יתחייב, וכשיאכל כולה יתחייב בשבועה ראשונה.
ד,יא שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ונשבע על התאנים ועל הענבים--חייב על התאנים שתיים: שהרי כלל התאנים שנאסרו בשבועה ראשונה עם הענבים שהיו מותרין, ומתוך שחלה שבועה שנייה על הענבים חלה על התאנים, ונתחייבו בשתי שבועות, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות.
ד,יב שבועה שלא אוכל שמונה, שבועה שלא אוכל תשעה, שבועה שלא אוכל עשרה--בין שאכל שמונה, בין שאכל תשעה, בין שאכל עשרה--אינו חייב אלא אחת.
ד,יג שבועה שלא אוכל עשרה, שבועה שלא אוכל תשעה, שבועה שלא אוכל שמונה--אם אכל עשרה--חייב שלוש, על כל שבועה ושבועה אחת. וכן אם אכל תשעה, חייב שתיים; אכל שמונה, חייב אחת.
ד,יד שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחד, ושגג ואכל תאנים, והפריש קרבן, ואחר כך שגג ואכל ענבים--אינו חייב על הענבים: מפני שהן כחצי שיעור, ואין מביאין קרבן על חצי שיעור.
ד,טו וכן הנשבע שלא יאכל עשר, וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע, ואכל עשר והפריש קרבן, וחזר ושגג ואכל תשע--הרי זה כחצי שיעור, ואין מביאין קרבן על חצי שיעור: שעניין שבועה אחרונה, שלא יאכל תשע עשרה.
ד,טז שבועה שלא אוכל כיכר זו הגדולה, אם אכלתי כיכר זו הקטנה, ושכח תנאי זה בעת שאכל הקטנה, ואכל אחר כך הגדולה במזיד--חייב; [יז] אכל את הקטנה והוא זוכר התנאי, ויודע שבאכילתה תיאסר הגדולה, ושכח ואכל את הגדולה, וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה--פטור. אכל שתיהן בשגגה, פטור; שתיהן במזיד, בין שאכל הגדולה בתחילה בין באחרונה--חייב.
ד,יז [יח] וכן אם תלין זו בזו, ונשבע ואמר שבועה שלא אוכל אחת מהן, אם אכלתי האחרת, ושכח התנאי ואכל אחת מהן, ואכל השנייה בזדון--חייב; [יט] הראשונה בזדון, והשנייה בשגגה--פטור. שתיהן בשגגה, פטור; שתיהן בזדון, חייב.
ד,יח [כ] שבועה שאוכל כיכר זו היום, ועבר היום ולא אכלה--בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד; במזיד, אינו לוקה--שהרי לא עשה מעשה, ואף על פי שעבר על שבועת שקר. [כא] ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל, או שלא אכל והוא אכל, ואף על פי שלא עשה מעשה--מפני שמעת שבועתו, נשבע לשקר; אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה, אינה שבועת שקר משעת שבועה.
ד,יט [כב] מי שאמר לחברו שבועה שלא אוכל לך, או שבועה שאוכל לך, או שהיה מסרב בו לאכול אצלו והוא נמנע, ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך, וכן האומר לא שבועה לא אוכל לך--כל אלו אסורין, והרי נשבע שלא יאכל אצלו; ואם אמר כל הלשונות האלו, ועבר ואכל--אינו חייב אלא אחת.
ה,א מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים, והוא לא זרק, או שלא זרק, והוא זרק--הרי זה חייב בשבועת ביטוי: ואף על פי שאינו בלהבא, שהרי אינו יכול להישבע שיזרוק ושלא יזרוק איש פלוני. וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך, או שלא יעשו--ואפילו היו בניו או אשתו--אינו חייב בשבועת ביטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל; ומכין אותו מכת מרדות--שהרי אין בידו לקיים שבועה זו, ונמצא גורם לשבועת שוא.
ה,ב ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא--שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק, שאין לוקין עליה אלא אם היה לאו שבה מפורש, כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין.
ה,ג ואין אותן אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע, אלא אם כן ענו אמן כמו שביארנו. [ג] ואם קיימו דבריו--הרי אלו משובחין, שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא.
ה,ד במה דברים אמורים, בשנשבע על דבר שאינו ברשותו, כגון שנשבע ראובן על שמעון שלא ילך בסחורה או שלא יאכל בשר, וכיוצא בזה; אבל אם נשבע ראובן שלא ייכנס שמעון בביתי, ושלא ייהנה מנכסיי, ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן, ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן--ראובן פטור, שהרי הוא אנוס; ושמעון חייב, שעבר על דבר האסור לו לעשותו--שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו. וכן כל כיוצא בזה.
ה,ה שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקים שאינן ראויין לשתייה--פטור; אכל דברים האסורין מן התורה באכילה, כגון שאכל כזית נבילות וטריפות שקצים ורמשים--פטור משום שבועת ביטוי.
ה,ו שבועה שאוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויין לשתייה, או שאכל נבילות וטריפות וכיוצא בהן--פטור משבועת ביטוי, שהרי יצא ידי אכילה: מאחר שהן חשובין אצלו, אכילתן שמה אכילה.
ה,ז [ו] שבועה שלא אכלתי, והוא אכל דברים שאינן ראויין לאכילה, או נבילות וטריפות--חייב, שאכילתן שמה אכילה: שכבר חשובין הן אצלו, שהרי אכלן. אבל להבא שנשבע שלא יאכל, ונקרוא נקרה ואכלן--אינה אכילה, כמו שביארנו.
ה,ח [ז] שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות, ואכל פחות מכזית--חייב בשבועה, שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיניי. [ח] שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה, חייב בשבועה.
ה,ט שבועה שלא אוכל עפר וכיוצא בו מדברים שאינן ראויין לאכילה--אם אכל כזית, חייב; אכל פחות מכזית, הרי זה ספק--שמא יתחייב בכל שהוא, מפני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור.
ה,י [ט] וכן הנשבע שלא לאכול חרצן, ואכל ממנו פחות מכזית--הרי זה ספק. היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית, ואכל פחות מכזית--אינו חייב בשבועת ביטוי: שאין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו, ואין שבועה חלה עליו. לפיכך אם פירש ואמר, שבועה שלא אוכל חרצן אחד, ואכלו--חייב.
ה,יא שבועה שלא אוכל תמרים ונבילות וטריפות, ואכל כזית נבילה או טריפה--חייב אף משום שבועת ביטוי: שהרי כלל דברים האסורין, עם דברים המותרין, ומתוך שחלה שבועה על התמרים, חלה על דברים האסורים כמו שביארנו.
ה,יב אבל אם נשבע שלא יאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן, בין אכל בין לא אכל--אין כאן חיוב שבועה כלל, לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא. [יב] נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה--הרי זה לוקה משום שבועת שוא, בין אכל בין לא אכל.
ה,יג שבועה שאוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה--השנייה שבועת שוא, שהרי מצוה עליו לאוכלה; ולוקה על שבועה שנייה, בין אכל בין לא אכל. ואם לא אכלה, חייב אף בשבועת ביטוי.
ה,יד שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שאוכלנה--השנייה שבועת שוא, שהרי זו אסורה עליו לאוכלה; ולוקה על שבועה שנייה זו, בין אכלה בין לא אכלה. ואם אכלה, לוקה אף משום שבועת ביטוי.
ה,טו וכן כל הנשבע לבטל את המצוה, ולא ביטל--פטור משבועת ביטוי, ולוקה משום שבועת שוא; ועושה המצוה שנשבע לבטלה. [טו] כיצד--כגון שנשבע שלא יעשה סוכה, ושלא ילבוש תפילין, ושלא ייתן צדקה. וכן הנשבע לחברו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה, או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות--הרי זה לוקה משום שבועת שוא, מפני שהוא מצווה להעיד; וכן האומר לחברו שבועה שלא אדע לך עדות--הרי זו שבועת שוא, שאין בידו שלא יידע לו עדות. וכן כל כיוצא בזה.
ה,טז נשבע לקיים את המצוה, ולא קיים--פטור משבועת ביטוי. כיצד: כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה, או שייתן צדקה לעני, או שיעיד לו אם יידע לו עדות, ולא עשה ולא נתן--הרי זה פטור משום שבועת ביטוי, שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות, שאם רצה עושה ואם לא רצה אינו עושה, שנאמר "להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד). לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים, פטור משבועת ביטוי: כגון שנשבע שיכה פלוני, או יקללנו, או יגזול ממונו, או ימסרנו ביד אנס--מפני שהוא מצווה שלא לעשות. וייראה לי, שהוא לוקה משום שבועת שוא.
ה,יז נשבע להרע לעצמו, כגון שנשבע שיחבול בעצמו--אף על פי שאינו רשאי, שבועה חלה עליו; ואם לא הרע, חייב משום שבועת ביטוי. נשבע להיטיב לאחרים הטבה שבידו לעשותה--כגון שידבר עליו לשלטון, או יכבדנו--שבועה חלה עליו; ואם עבר ולא עשה, חייב משום שבועת ביטוי.
ה,יח נשבע שלא יאכל מצה שנה או שתיים, הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח; ואם אכל, חייב משום שבועת ביטוי. ואין זו שבועת שוא--שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח, אלא כלל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילת מצה בו מצוה, ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים, חלה על לילי הפסח. וכן כל כיוצא בזה, כגון שנשבע שלא יישב בצל סוכה לעולם, או שלא יעלה עליו בגד שנה או שתיים.
ה,יט נשבע שהניח תפילין היום, או לא הניח, שנתעטף פלוני בציצית, או לא נתעטף--הרי זו שבועת ביטוי לשעבר: שזה מגיד דבר שנעשה, ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה.
ה,כ נשבע שלא יישן שלושה ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים, וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא--אין אומרין ייעור זה עד שיצטער, ויצום זה עד שיצטער, ולא יהיה בו כוח לסבול, ואחר כך יאכל או יישן; אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא, ויישן ויאכל בכל עת שירצה.
ה,כא נשבע שראה גמל פורח באוויר--אמרו לו היאך נשבעת לשוא, ואמר עוף גדול ראיתי, ומגודלו קראתיו גמל, וכך היה בדעתי--אין זה כלום, שאין כל אדם קוראין גמל אלא לגמל, ובטלה דעתו אצל כל אדם; ולוקה. וכן כל כיוצא בזה.
ה,כב דבר ידוע אצל החכמים בעלי שכל ומדע, שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים. נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ, אינו לוקה משום שבועת שוא--שאף על פי שהדבר כן הוא, אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי הנבונים בלבד; ואינו חייב אלא אם נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלושה בני אדם משאר העם, כגון איש שהוא איש ואבן שהיא אבן.
ה,כג וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ--אינו לוקה, ואף על פי שאין הדבר כן: מפני שאין זה ידוע לכל אדם, ואינו כמי שנשבע על האיש שהוא אישה--שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו, שהרי הוא רואה אותה קטנה. וכן כל כיוצא בזה מדברי חשבון תקופות ומזלות וגימטרייות, וכיוצא בהן מדברי חכמה שאינן ניכרין אלא לאנשים אחדים.
ו,א מי שנשבע שבועת ביטוי, וניחם על שבועתו, וראה שהוא מצטער אם קיים שבועה זו, ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה, וניחם בגללו--הרי זה נשאל לחכם אחד, או לשלושה הדיוטות במקום שאין שם חכם, ומתירין לו שבועתו; ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו. וזה הוא הנקרא היתר שבועות; [ב] ודבר זה, אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב.
ו,ב אלא כך למדו ממשה רבנו מפי הקבלה, שזה שכתוב "לא יחל, דברו" (במדבר ל,ג)--שלא יחל הוא בעצמו, דרך קלות ראש בשאט בנפש כעניין שנאמר "וחיללת את שם אלוהיך" (ויקרא יט,יב); אבל אם ניחם וחזר בו, חכם מתיר לו. [ג] ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר, במקום שיש בו גדול ממנו בחכמה; ובמקום שיש בו רבו, אסור לו להתיר אלא מדעת רבו.
ו,ג [ד] זה שנשבע--הוא שיבוא לפני החכם להתיר לו, בין איש בין אישה; ואינו עושה שליח להישאל לו על נדרו. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו, ומתירין לה--ובלבד, שיהיו השלושה מקובצים; אבל לא יקבץ אותן להתיר לה לכתחילה, ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו.
ו,ד [ה] כיצד מתירין: יבוא הנשבע לחכם המובהק, או לשלושה הדיוטות אם אין שם מומחה; ואומר אני נשבעתי על כך וכך, וניחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שיארע לי כך וכך, לא הייתי נשבע, ואילו הייתה דעתי בעת השבועה כמו עתה, לא הייתי נשבע. והחכם או גדול השלושה אומר לו, וכבר ניחמת, והוא אומר הין; חוזר ואומר שרוי לך, או מותר לך, או מחול לך, וכן כל כיוצא בעניין זה בכל לשון.
ו,ה אבל אם אמר לו, מופר לך, או נעקרה שבועתך, וכל כיוצא בעניין זה--לא אמר כלום: שאין מפר אלא הבעל או האב, אבל החכם אינו אומר אלא לשון היתר ומחילה.
ו,ו הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד--שאין ההיתר הזה דין. לפיכך נשאלין לשבועות ונדרים בשבת, אם היו לצורך השבת, כגון שיתירו לו שבועתו, כדי שיאכל וישתה היום; ואפילו היה לו פנאי להתיר שבועתו או נדרו מערב שבת, הרי זה מתיר בשבת, הואיל והוא לצורך השבת.
ו,ז ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן, או קיבל השבועה, וניחם שמעון על שבועתו, ונשאל עליה--אין מתירין לו, אלא בפני ראובן שהשביעו. וכן אם נשבע ראובן או נדר שלא ייהנה בשמעון, או שלא ייהנה שמעון בו, וניחם, ונשאל לחכם--אין מתירין לו, אלא בפני שמעון שנדר ממנו הניה; ואפילו היה שמעון קטן או גוי, אין מתירין לו אלא בפניו--כדי שיידע הנידר שהתיר זה נדרו או שבועתו, ולפיכך ייהנה לו.
ו,ח אחד הנשבע בינו לבין עצמו, ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד, בה' אלוהי ישראל, וניחם--הרי זה נשאל על שבועתו, ומתירין לו; נשבע על דעת רבים, או שנדר על דעת רבים--אין מתירין לו לעולם, אלא לדבר מצוה.
ו,ט כיצד: נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא ייהנה בפלוני לעולם, והוצרכו בני אותה העיר ללמוד תורה, או למי שימול את בניהם, או שיזבח להם, ולא נמצא אלא זה בלבד--הרי זה נשאל לחכם או לשלושה הדיוטות, ומתירין לו שבועתו, ועושה להם מצוות אלו, ונוטל שכרו מאותן האנשים שנשבע שלא ייהנה מהם.
ו,י מי שנשבע, ולא ניחם על שבועתו, ובא לבית דין לקיים שבועתו--אם ראו הדיינין שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, ושקיום שבועה זו גורם לעבירה, ולקטטה--פותחין לו פתח, ונושאין ונותנין עימו בדבר, ומודיעין לו דברים שגורמת שבועתו, עד שיתנחם: אם ניחם בדבריהם, מתירין לו; ואם לא ניחם ועמד במרייו, הרי זה יקיים שבועתו.
ו,יא [יב] אין פותחין בנולד. כיצד: נשבע שלא ייהנה בפלוני, ונעשה סופר העיר--הואיל ולא ניחם על שבועתו, אין פותחין לו בדבר זה; אפילו אמר הוא מעצמו, אילו הייתי יודע, לא הייתי נשבע--אין מתירין לו, הואיל ועדיין לא ניחם, אלא רצונו שלא ייהנה לו, ולא ייעשה זה סופר. אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד, ונהפכה דעתו--מתירין לו. וכן כל כיוצא בזה.
ו,יב [יא] כיצד: נשבע שיגרש את אשתו, או שלא ייהנה ישראלי מנכסיו, או שלא יאכל בשר ולא ישתה יין שלושים יום, וכיוצא בזה--אומרין לו, בני, אם תגרש את אשתך, אתה מוציא לעז על בניך, ואומרין העם מפני מה נתגרשה אימן של אלו, ולמחר קוראין להם בני גרושה; ושמא תינשא לאחר, ואי אתה יכול להחזירה; וכיוצא בדברים אלו.
ו,יג וכן זה שנשבעת שלא ייהנה ישראלי מנכסיך--למחר יצטרך זה, ותהיה עובר על "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו), "והחזקת בו" (ויקרא כה,לה), או "פתוח תפתח" (דברים טו,ח; דברים טו,יא), וכיוצא בהן. וזה שנשבעת שלא תאכל בשר ולא תשתה יין שלושים יום--הרי אתה פוגע ברגל, ומבטל שמחת יום טוב ועונג שבת. אם אמר אילו הייתי יודע זה, לא הייתי נשבע--מתירין לו; ואם אמר אף על פי כן לא ניחמתי, ורוצה אני בכל זה--אין מתירין לו.
ו,יד [יג] מי שנשבע על דבר, ונשבע שלא יתיר שבועה זו, וניחם--הרי זה נשאל על השבועה האחרונה תחילה, שנשבע שלא יתיר; ואחר כך יישאל על הראשונה.
ו,טו [יד] נשבע שלא ידבר עם פלוני, ונשבע אחר כך שאם יישאל על שבועה זו ויתירה, יהיה אסור לשתות יין לעולם, וניחם--הרי זה נשאל על השבועה הראשונה, ומתירה; ואחר כך יישאל על השנייה, שאין מתירין נדר או שבועה שעדיין לא חלו. לפיכך אם היה עומד בניסן, ונשבע שלא יאכל בשר שלושים יום מראש חדש אייר, וניחם--אינו נשאל, עד שייכנס אייר.
ו,טז [טו] נשבע שלא ייהנה לפלוני, ושלא ייהנה לחכם שיישאל לו על שבועה זו--נשאל על הראשונה, ואחר כך יישאל על השנייה. [טז] נשבע שלא ייהנה לפלוני, והרי הוא נזיר אם נשאל על שבועה זו--יישאל על שבועתו תחילה, ואחר כך על נזירותו. וכן כל כיוצא בזה.
ו,יז שבועה שלא אוכל היום, שבועה שלא אוכל היום, שבועה שלא אוכל היום, או שאמר על כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ונשאל על שבועה ראשונה והותרה--הרי זה חייב משום שבועה שנייה; וכן אם נשאל על השנייה, חייב משום שלישית. נשאל על השלישית בלבד, חייב משום ראשונה ושנייה; נשאל על השנייה, חייב משום ראשונה. אם כן מפני מה אמרו, אין שבועה חלה על שבועה: שאם לא נשאל ואכלה--אינו חייב אלא אחת, כמו שביארנו.
ו,יח מי שנשבע שבועת ביטוי להבא, ושיקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה, ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג, או קודם שילקה אם היה מזיד, ניחם ונשאל לחכם, והתירה לו--הרי זה פטור מן הקרבן, או מן המלקות. ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות, ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו--הרי זה פטור.
ז,א התובע חברו בממון שאם הודה בו יהיה חייב לשלם, וכפר ונשבע, או שהשביעו התובע, וכפר--הרי זה הנתבע חייב בשבועת הפיקדון, אף על פי שלא ענה אמן: שבשבועת הפיקדון, אחד הנשבע מפי עצמו, ואחד שהשביעו אחר וכפר--אף על פי שלא ענה אמן, חייב, שכפירתו אחר שהשביעו התובע, כעניית אמן.
ז,ב תבעו בממון שאם יודה לו ויאמר כן הדבר לא יהיה חייב לשלם, כגון שתבעו בקנס, שאין אדם משלם קנס על פי עצמו, וכפר ונשבע--הרי זה פטור משבועת הפיקדון, וחייב משום שבועת ביטוי.
ז,ג וכן אם תבעו בקרקע או בעבד או בשטר, וכפר ונשבע--פטור משבועת הפיקדון; וחייב בשבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר. [ד] ולמה נפטר משבועת הפיקדון, והרי זה אילו הודה היה משלם מה שכפר בו: לפי שנאמר "בפיקדון, או בתשומת יד או בגזל, או, עשק את עמיתו. או מצא אבידה" (ויקרא ה,כא-כב), הכול מיטלטלין שאם יודה בהן יוציא ממון מתחת ידו: יצאו קרקעות שאינן מיטלטלין, והרי הן לפני בעליהן ובחזקתן; ויצאו עבדים, שהוקשו לקרקעות, ויצאו שטרות, שאין גופן ממון.
ז,ד [ה] אחד הנשבע, אחר שתבעו בעל הממון, או הנשבע מעצמו, אף על פי שלא תבעו. כיצד: כגון שקדם ואמר, למה אתה הולך אחריי, כלום יש לך בידי ממון, שבועה שאין לך בידי ממון--הרי זה חייב בשבועת הפיקדון, הואיל וכפר ונשבע, אף על פי שלא תבעו זה.
ז,ה [ו] אחד הנשבע לבעל הממון עצמו, או לשלוחו הבא בהרשאתו--ששלוחו של אדם, כמותו. [ז] ואינו חייב בשבועת הפיקדון, עד שישביעו בלשון שהוא מכירה.
ז,ו [ח] הנשבע שבועת הפיקדון במזיד--אף על פי שנשבע לשקר, והתרו בו עדים בשעת שבועתו--אינו לוקה, אלא מביא אשמו בלבד: שהרי הכתוב הוציאו מכלל מחוייבי מלקות, וחייבו אשם בין בזדון בין בשגגה, כמו שביארנו.
ז,ז [ט] כפר ונשבע ארבעה או חמישה פעמים, או שהשביעו התובע ארבעה וחמישה פעמים, והוא כופר על כל אחת ואחת, בין בבית דין בין שלא בבית דין--הרי זה חייב קרבן אשם על כל שבועה ושבועה: שאילו הודה אחר שכפר--היה חייב לשלם, אף על פי שכפר בבית דין; ונמצא פוטר עצמו בכל כפירה וכפירה מן התשלומין, ולפיכך חייב על כל שבועה ושבועה.
ז,ח [י] היו חמישה תובעין אותו ואומרין לו, תן לנו פיקדון שיש לנו בידך, שבועה שאין לכם בידי--אינו חייב אלא קרבן אחד; שבועה שאין לך בידי, לא לך, ולא לך, ולא לך, ולא לך--חייב על כל אחת ואחת.
ז,ט [יא] אמר לו חברו, תן לי פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי--אינו חייב אלא אחת; ואפילו היה לו בידו פרוטה אחת מכולן, הרי אלו מצטרפין וחייב. [יב] שבועה שאין לך בידי פיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה, חייב על כל אחת ואחת.
ז,י [יג] תן לי חיטים ושעורים וכוסמין שיש לי בידך, שבועה שאין לך בידי--אינו חייב אלא אחת; שבועה שאין לך בידי חיטים ושעורים וכוסמין--חייב על כל אחת ואחת.
ז,יא [יד] היו חמישה תובעין אותו ואומרין לו, תן לנו פיקדון גזל ואבידה ותשומת יד שיש לנו בידך, ואמר לאחד מהן, שבועה שאין לך בידי פיקדון וגזל ואבידה ותשומת יד, ולא לך, ולא לך, ולא לך, ולא לך--הרי זה חייב על כל טענה וטענה, לכל אחד ואחד; ונמצא זה חייב עשרים אשם.
ז,יב [טו] טען שאבד הפיקדון, או כפר בו, ונשבע, ואחר כך הודה, וחזר וטען שאבד ונשבע, וחזר והודה--משלם הקרן הראשון, וחומש אחד על כל שבועה ושבועה: שנאמר "וחמישיתיו יוסף עליו" (ויקרא ה,כד), התורה ריבתה חומשין הרבה על קרן אחד. כיצד: היה הקרן ארבעה וכפר ונשבע והודה, וחזר וטען שאבד ונשבע והודה, וחזר וטען שאבד ונשבע והודה--משלם שבעה. וכן כל כיוצא בזה.
ז,יג [טז] פחות מפרוטה, אינו ממון; לפיכך התובע חברו בפחות מפרוטה, או בפחות משווה פרוטה, וכפר ונשבע--פטור משבועת הפיקדון, וחייב בשבועת ביטוי.
ח,א הגונב שורו של חברו וטבחו או מכרו, ותבעו בעל השור ואמר לו, גנבת שורי וטבחת או מכרת, והוא אומר גנבתיו אבל לא טבחתי ולא מכרתי, ונשבע--הרי זה פטור משבועת הפיקדון: שאילו הודה מעצמו שטבח או מכר--לא היה משלם תשלומי ארבעה וחמישה, מפני שהוא קנס כמו שיתבאר בהלכות גניבה. ונמצא זה כמי שלא כפר ממון, ולפיכך פטור משבועת הפיקדון; וחייב בשבועת ביטוי--שהרי נשבע על שקר שלא טבח, והוא טבח.
ח,ב וכן האומר לחברו המית שורך את עבדי, וכפר ונשבע, והעבד שתבע רבו ואמר לו הפלת שיני וסימית עיני, וכפר ונשבע--פטור משבועת הפיקדון: שאילו הודה לו--לא היה משלם, מפני שהוא קנס. אבל חייב בשבועת ביטוי. וכן כל כיוצא בזה.
ח,ג התובע חברו בדבר שיש בו קנס, שאינו משלם אותו על פי עצמו כמו שביארנו, ויש בו ממון שהוא משלם אותו על פי עצמו, וכפר בכל הדבר ונשבע--הרי זה חייב משום שבועת הפיקדון.
ח,ד כיצד: תבעו ואמר לו, אנסת או פיתית בתי, והוא אומר לא אנסתי ולא פיתיתי, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון: שאף על פי שאינו משלם קנס על פי עצמו, אילו הודה לו--היה משלם בושת ופגם על פי עצמו.
ח,ה וכן האומר לחברו, גנבת שורי, והוא אומר לא גנבתי, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון: שאף על פי שאינו משלם כפל בהודאתו, משלם הוא את הקרן בהודאתו.
ח,ו [ד] האומר לחברו עשית בי חבורה, והוא אומר לא עשיתי, המית שורך את שורי, והוא אומר לא המית, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון: שאילו הודה, היה חייב לשלם.
ח,ז [ה] נתן שורו לשומר חינם, ומת השור--תבעו ואמר לו, היכן שורי שהפקדתי אצלך, אמר לו לא הפקדת אצלי כלום, או שאמר לו הפקדת ונגנב, או אבד, ונשבע--הרי זה פטור משבועת הפיקדון: שאילו הודה ואמר הדבר כשהיה--לא היה חייב לשלם ממון, מפני שהוא שומר חינם. אבל חייב הוא משום שבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר. וכן כל כיוצא בזה.
ח,ח [ו] השאיל שורו לחברו, ותבעו ואמר לו, היכן שורי ששאלת ממני, והרי השור מת, ואמר לו השואל, נגנב או אבד, ונשבע על זה--הרי זה פטור משבועת הפיקדון: שהרי לא פטר עצמו מן התשלומין בכפירתו, ומכל מקום חייב הוא לשלם בין שמת או נגנב או אבד או נשבה--מפני שהוא שואל, כמו שיתבאר במקומו. אבל חייב הוא משום שבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר. וכן כל כיוצא בזה.
ח,ט [ז] זה הכלל: כל שאינו פוטר עצמו מן התשלומין אלא בכפירה זו, ונשבע--בין מפי עצמו, בין שהשביעו התובע וכפר--הרי זה חייב בשבועת הפיקדון, אף על פי שלא ענה אמן ולא הוציא שבועה מפיו.
ח,י [ח] הגונב שור חברו, ותבעו ואמר לו, שורי גנבת, והוא אומר לא גנבתי, מה טיבו אצלך, אתה הפקדתו אצלי, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון: שאילו הודה שגנבו, היה חייב לשלם דמי השור מכל מקום; ועכשיו שאמר פיקדון הוא, הרי פטר עצמו בכפירה זו מן הגניבה ומן האבידה, שאם נגנב השור או אבד אחר הודאה זו, היה פטור מלשלם.
ח,יא [ט] וכן אם טען ששכרו, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון: שהרי פטר עצמו מן השבורה, ומן המתה. וכן אם טען ואמר, השאלתהו לי, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון: שהרי פטר עצמו מן המתה בשעת מלאכה, כמו שיתבאר בהלכות שאלה.
ח,יב [י] לפיכך אם אמר לו לא גנבתי, אלא אתה הפקדת אצלי, או שכרתני לשומרו, או השאלתהו לי, והרי שורך לפניך קחהו, ונשבע על זה--הרי זה פטור משבועת הפיקדון: שהרי הודה בקרן, ולא פטר עצמו בכפירה זו מכלום.
ח,יג [יא] וכן אם אמר לו אתה מכרתו לי, ועדיין לא נתתי דמיו--אם תרצה קח דמיו, או הרי שורך לפניך; או שאמר לו אתה נתתו לי, בשכר מלאכה שאעשה לך--אם תרצה שאעשה לך, או קחנו ולך. תועה בדרך מצאתיו, ולא ידעתי שהוא שלך, עכשיו שידעתי, קחנו ולך, או שאמר אחר פרתי רץ, והרי הוא לפניך, ונשבע על כל טענה מאלו--פטור משבועת הפיקדון, שהרי לא פטר עצמו מכלום; וחייב בשבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר.
ח,יד [יב] מי שהיה חייב ממון לשני שותפין, ותבעו אחד מהן, וכפר בו, ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון, שהרי כפר ממון. תבעוהו שניהם, והודה בכול לאחד מהם ואמר, לא לוויתי אלא מזה לבדו, ונשבע--פטור משבועת הפיקדון, שהרי לא פטר עצמו מכלום; אבל חייב בשבועת ביטוי.
ח,טו [יג] וכן מי שהייתה עליו מלווה בשטר, וכפר בה ונשבע--פטור משבועת הפיקדון: שהרי בשטר נשתעבד הקרקע, ונמצא זה ככופר בקרקע; וכבר ביארנו שהכופר בקרקע, פטור משבועת הפיקדון, וחייב בשבועת ביטוי, שהרי נשבע על שקר.
ח,טז [יד] הייתה עליו מלווה בעדים בלבד, וכפר ונשבע--חייב בשבועת הפיקדון, שהרי פטר עצמו בכפירתו מלשלם עתה. ואף על פי שכשיבואו העדים, יתחייב לשלם, ונמצא שלא הועילה לו כפירתו--הרי הועילה בעתה; ושמא לא יבואו עדים, או יבואו ולא תתקיים עדותן, או ייפסלו, ולפיכך חייב.
ט,א התובע עדיו להעיד לו עדות שיתחייב הנתבע בעדותן לבדה ליתן לתובע זה ממון המיטלטל, וכפרו בעדותן ונשבעו--בין שנשבעו בבית דין, בין שנשבעו חוץ לבית דין--הרי אלו חייבין משום שבועת העדות, שהרי הפסידוהו ממון בכפירתם.
ט,ב וכן אם השביען התובע, וכפרו בו--אף על פי שלא נשבעו הן, ולא ענו אמן אחר שבועתו--כיון שכפרו, הרי אלו חייבין: והוא, שישביען בבית דין.
ט,ג [ב] אין העדים חייבין בשבועת העדות, עד שיכפרו בעדותן בבית דין--בין שנשבעו או השביען בבית דין, בין שנשבעו או השביען חוץ לבית דין--הכפירה בבית דין בלבד: שנאמר "אם לא יגיד, ונשא עוונו" (ויקרא ה,א)--מקום שיגיד ויועיל, הוא שאם לא יגיד שם יתחייב.
ט,ד [ג] תבען בעדות שאינה מחייבת ממון, או בעדות קרקעות, או עבדים, או שטרות, וכפרו ונשבעו--פטורין משבועת העדות: שאינן חייבין אלא על כפירת עדות ממון שדומה לפיקדון ותשומת יד וגזל ואבידה שפרטן הכתוב בפרשה, שהן מיטלטלין שגופן ממון; וכשיעידו לזה, ייתן זה.
ט,ה [ד] וכן המשביע עדי קנס, וכפרו--פטורין משבועת העדות: מפני שאם קדם הנתבע והודה בקנס--ייפטר מלשלם, ואף על פי שבאו העדים אחר כן והעידו. נמצאו העדים שלא חייבו זה בעדותן לבדה, אלא עדותן עם כפירת הנתבע היא המחייבת אותו; והואיל ואם הודה, לא תועיל עדותן--אם כפרו בה ונשבעו, פטורין.
ט,ו [ה] משביעכם אני שתבואו ותעידו לי שיש לי ביד פלוני תשלומי כפל, ותשלומי ארבעה וחמישה, וכפרו--חייבין בשבועת העדות: מפני הקרן שהוא ממון, לא מפני הכפל שהוא קנס. וכן אם השביען שיעידו לו שאנס פלוני או פיתה בתו, וכפרו--חייבין בשבועת העדות: מפני הבושת והפגם שאם הודה בהן הנתבע משלם, לא מפני הקנס. וכן כל כיוצא בזה.
ט,ז [ו] אין העדים חייבין בשבועת העדות, עד שיכפרו ויישבעו אחר תביעת בעל הדין עצמו או שלוחו; אבל אם קדמו ונשבעו קודם שיתבעם, פטורין משבועת העדות. [ז] כיצד: ראו התובע הולך אחריהן, אמרו לו, למה אתה בא אחרינו, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות--הרי אלו פטורין משבועת העדות: מפני שלא תבען התובע, אלא הם קדמו ונשבעו בתביעת עצמן.
ט,ח וכן אם השביען הנתבע, שאם תדעו לזה שתובע אותי עדות, שתבואו ותעידו לו, וכפרו--הרי אלו פטורין משבועת העדות, עד שישביעם התובע. ואין צריך לומר אם השביען שיבואו ויעידו שיש לפלוני ביד פלוני ממון, וכפרו--שהן פטורין, שאין זה תובע דין עצמו.
ט,ט וכן אם קדמה שבועה לעדות--הרי אלו פטורין משבועת העדות, שנאמר "ושמעה קול אלה, והוא עד" (ויקרא ה,א): שקדמה עדות לשבועה, לא שקדמה שבועה לעדות. [ח] כיצד: משביע אני עליכם כשתדעון לי עדות שתבואו ותעידוני, ואמרו אמן, וידעו לו עדות אחר כן, ותבעם להעיד וכפרו בו--הרי אלו פטורין משבועת העדות.
ט,י [ט] אין העדים חייבין בשבועת העדות, עד שייחד אותם התובע וישביעם או יישבעו. כיצד: עמד בבית הכנסת ואמר, משביע אני כל מי שיידע לי עדות שיבוא ויעיד לי, וענו כולם אמן, ועדיו בכללן, ואחר כך תבע עדיו, וכפרו בו--הרי אלו פטורין משבועת העדות, מפני שלא ייחד עדיו בשבועה בפני עצמן.
ט,יא אבל אם אמר משביע אני כל העומדים כאן, שאם יידעו לי עדות שיבואו ויעידו לי, והיו עדיו בכללן, וכפרו--הרי אלו חייבין בשבועת העדות, שהרי ייחדן בכלל אחרים.
ט,יב [י] וכן אם אמר לעדים, בואו והעידו לי שיש לי מנה ביד פלוני, ואחר כך עמד בבית הכנסת והשביע כל מי שיידע לו עדות יבוא ויעיד, ולא באו ולא העידו--הרי אלו חייבין, שהרי תבען תחילה: והוא שיהיו שם בבית הכנסת, ויהיה שם בית דין. אבל אם לא היו בפני בית דין--אם ענו אמן, חייבין בשבועת העדות כשיכפרו בעדותן בבית דין; ואם לא ענו אמן, אינן חייבין.
ט,יג [יא] אחד המשביע עדיו בשבועה, או שאמר להן מצווה אני עליכם בשבועה, אוסרכם אני בשבועה--הרי אלו חייבין: והוא שישביעם בשם או בכינוי, כמו שביארנו. [יב] ואין העדים חייבין, עד שישביעם בלשון שהן מכירין אותה.
ט,יד [יג] הנה למדת שאין העדים חייבין בשבועת העדות, אלא על פי עשרה דברים; ואלו הן--שיתבעם התובע, ושתהיה עדות ממון, ושיהיה ממון המיטלטל, ושיתחייב הנתבע לשלם בעדותן לבדה אם העידו, ושיכפרו אחר שתבען התובע, ושיכפרו בבית דין, ושתהיה שם שבועה בשם או בכינוי, ושתקדם ידיעת העדות לשבועה, ושייחד עדיו בעת השבועה או בעת התביעה, ושתהיה השבועה בלשון שהן מכירין אותה.
ט,טו [יד] כל מקום שאמרנו פטור, משבועת העדות; אבל חייב בשבועת ביטוי: והוא שנשבע או שענה אמן אם השביעו אחר, שהרי נשבע על שקר. אבל המחוייב בשבועת העדות--אף על פי שהוא נשבע על שקר, ואף על פי שהוא מזיד--אינו חייב משום שבועת ביטוי, אלא משום שבועת העדות בלבד: שהרי הכתוב הוציא שבועת העדות מכלל שבועת ביטוי, לחייב המזיד בה כשוגג בקרבן, לא במלקות, שנאמר "לאחת מהנה" (ראה ויקרא ה,ד; ויקרא ה,ה)--במין אחד ממיני שבועות אתה מחייב הנשבע, ואין אתה מחייבו בשני מינין עד שיהיה חייב בדין שבועת העדות ובדין שבועת ביטוי.
ט,טז [טו] משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו לי, שיש לי ביד פלוני פיקדון ותשומת יד גזל ואבידה, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות--אינן חייבין אלא אחת; שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני פיקדון ותשומת יד גזל ואבידה, חייבין על כל אחת ואחת.
ט,יז [טז] משביע אני עליכם אם לא תבואו ותעידו לי, שיש לי ביד פלוני חיטים ושעורים וכוסמין, שבועה שאין אנו יודעין לך עדות--אינן חייבין אלא אחת; שבועה שאין אנו יודעין לך עדות שיש לך ביד פלוני חיטים ושעורים וכוסמין, חייבין על כל אחת ואחת. [יז] וכן אם תבעו אותן רבים להעיד להם, ואמרו שבועה שאין אנו יודעין לכם עדות--אינן חייבין אלא אחת; לא לך, ולא לך, ולא לך--חייבין על כל אחת ואחת, כדרך שביארנו בשבועת הפיקדון.
ט,יח הנשבע לחברו שהוא יודע לו עדות, ונמצא שאינו יודע לו עדות--הרי זה פטור. ואין כאן לא שבועת העדות, ולא שבועת ביטוי, מפני ששבועת ביטוי, אינה אלא בדבר שיש בו לאו והין: ואם יאמר שבועה שאיני יודע לך עדות, אין זו שבועת ביטוי אלא שבועת העדות; והואיל ולאו זה שיש בה אינה שבועת ביטוי, כך הין שבה שהוא הנשבע שיודע לו עדות אינה שבועת ביטוי.
ט,יט דבר ברור שהנשבע לחברו שהעיד לו, והוא לא העיד, או שלא העיד לו, והוא העיד--הרי זה חייב משום שבועת ביטוי, ואין כאן שבועת עדות כלל.
י,א היו עדיו או אחד מהן פסול או קרוב לו, ואפילו מפסולי עדות של דבריהם, או שהיה אחד מעדיו מלך שאינו רשאי להעיד, או שהיו עד מפי עד, וכפרו ונשבעו--פטורין משבועת העדות: שאילו הודו והעידו, לא היו מחייבין בעדותן ממון.
י,ב משביע אני עליכם שתבואו ותעידו לי, שאמר איש פלוני שייתן לי מאתיים זוז ולא נתן, וכפרו--הרי אלו פטורין משבועת העדות: שאם העידו בדבר זה, לא יתחייב הנתבע ממון באמירתו. וכן כל כיוצא בזה.
י,ג תבען להעיד לו שהוא כוהן או לוי, או שאינו בן גרושה או בן חלוצה, וכפרו ונשבעו--פטורין משבועת העדות: שאילו הודו והעידו, לא היו מחייבין בעדותן ממון.
י,ד תבען שיעידו לו שחבל בו בנו, ושהדליק פלוני גדישו בשבת, ושאנס פלוני או פיתה בתו המאורסה, וכפרו ונשבעו--פטורין משבועת העדות: שאם העידו עדות זו, יתחייב הנתבע מיתת בית דין; ואינו חייב תשלומין, כמו שביארנו בהלכות נערה. וכן כל כיוצא בזה.
י,ה היה עד אחד, והשביעו וכפר--פטור משבועת העדות, שאין עדות עד אחד מחייבת ממון.
י,ו תבע את שני עדיו שיעידו לו שזינתה אשתו, וכפרו ונשבעו--הרי אלו חייבין בשבועת העדות: שאילו העידו--היו מפסידין לה כתובתה, וייפטר זה שתבען; והרי כפרו בעדות ממון.
י,ז תבע עדי קינוי או עדי סתירה, וכפרו ונשבעו--פטורין משבועת העדות: שאפילו העידו אין כאן חיוב ממון, אלא להשקותה בלבד; ואף על פי שעדות זו גורמת לה שתפסיד כתובתה אם לא תשתה, דבר הגורם לממון אינו כממון--שהרי אפשר שתשתה, ולא תשבור כתובתה.
י,ח הרי שקינא לאשתו ונסתרה בעדים, וזינתה בעד אחד אחר הקינוי והסתירה, והשביע עד זה שיבוא ויעיד, וכפר--חייב בשבועת העדות: שאף על פי שהוא עד אחד--אילו העיד עדות זו, הייתה יוצאה בלא כתובה כמו שביארנו בהלכות סוטה.
י,ט וכן כל עד אחד שמחייב ממון בעדותו--אם כפר ונשבע, או שהשביעו בבית דין וכפר--חייב משום שבועת העדות. [י] כיצד: כגון שהיה התובע והנתבע חשודין על השבועה שאין משביעין אותם, והשביע לעד אחד שיבוא ויעיד לו, שיש לו ביד זה מנה, וכפר--הרי זה חייב משום שבועת העדות: שאילו העיד--היה הנתבע הזה משלם ממון בעדותו, כמו שיתבאר בהלכות טוען. וכן כל כיוצא בזה.
י,י [יא] האישה שהשביעה עד אחד שיעיד לה במיתת בעלה, וכפר--חייב בשבועת העדות: שאילו העיד, הייתה נישאת ונוטלת כתובתה. [יב] במה דברים אמורים, בשהיה לה לגבות כתובתה מן המיטלטלין. אבל אם אין לה כתובה אלא מן הקרקע, הרי זה פטור משבועת העדות; וכן אם היו שניים: שהמשביע עדי קרקע, פטורין כמו שביארנו.
י,יא [יג] המשביע עדיו בבית דין, וכפרו שניהם כאחת--כגון שיתחיל השני לכפור, בתוך כדי דיבורו של חברו--שניהם חייבין בשבועת העדות, וכל אחד ואחד מביא חטאתו על שבועתו.
י,יב כפר הראשון, ושהה העד השני יותר מכדי דיבור, ואחר כך כפר--הראשון חייב בשבועת העדות, והשני פטור משבועת העדות: שאילו הודה זה השני, לא הייתה עדותו מחייבת ממון.
י,יג [יד] הודה אחד, וכפר אחד--הכופר חייב, בין שכפר בתחילה בין שכפר בסוף. כפרו שניהם כאחד, וקדם האחד והודה בתוך כדי דיבור--הרי זה פטור; והעומד בכפירתו, חייב בשבועת העדות.
י,יד [טו] השביע שתי כיתי עדים, ושתיהן ראויות להעיד, וכפרה כת ראשונה, ואחר כך כפרה כת שנייה--הראשונה פטורה משבועת העדות: מפני שהן סומכין על עדות שנייה, ואפשר להוציא הממון בעדות הכת האחרת; ונמצא זה הנתבע, אינו חייב לשלם בעדות אלו שכפרו לבדה.
י,טו הייתה הכת השנייה קרובין לתובע או לנתבע בנשותיהן, והרי הן גוססות--אף הראשונה חייבת: שהרי השנייה בעת כפירת הראשונה, לא הייתה ראויה להעיד, ואף על פי שבמהרה יהיו עתה ראויין, כשימותו אלו הגוססות; ואם כפרה השנייה אחר שמתו נשותיהן, חייבין בשבועת העדות.
י,טז התובע את העדים להעיד לו, וכפרו והשביען ארבעה וחמישה פעמים, והן עונין אחר כל שבועה ושבועה חוץ לבית דין, וכשבאו לבית דין הודו והעידו--הרי אלו פטורין משבועת העדות, כמו שביארנו; ואם באו לבית דין, ועמדו בכפירתן--חייבין על כל אחת ואחת מאותן השבועות שחוץ לבית דין.
י,יז במה דברים אמורים, בשענו אמן; אבל אם לא ענו אמן, אלא כפרו על כל שבועה ושבועה--הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם ולא ענו אמן, הרי אלו פטורים, עד שישביעם בבית דין ויכפרו בו שם בבית דין, כמו שביארנו.
י,יח השביען בבית דין וכפרו, וחזר והשביען ארבעה וחמישה פעמים, והן כופרין על כל אחת ואחת, בין חוץ לבית דין בין בפני בית דין, ואפילו ענו אמן, או שנשבעו מפי עצמן פעם אחר פעם--אינן חייבין משום שבועת העדות אלא אחת: מפני שאחר שכפרו בבית דין--אם חזרו והודו, אין עדותן מועלת כלום.
י,יט נמצאת למד, שכל השבועות שנשבעו אחר שכפרו בבית דין--הן על כפירת עדות שאינה מחייבת ממון, שהן פטורין עליה משבועת העדות; וחייבין בשבועת ביטוי, כמו שביארנו.
יא,א כשם ששבועת שוא ושקר בלא תעשה--כך מצות עשה שיישבע מי שנתחייב שבועה בבית דין בשם, שנאמר "ובשמו, תישבע" (דברים ו,יג; דברים י,כ): זו מצות עשה--שהשבועה בשמו הגדול והקדוש, מדרכי העבודה היא, והידור וקידוש גדול הוא, להישבע בשמו.
יא,ב ואסור להישבע בדבר אחר, עם שמו; וכל המשתף דבר אחר עם שם הקדוש ברוך הוא בשבועה, נעקר מן העולם--שאין שם מי שראוי לחלוק לו כבוד שנשבעין בשמו, אלא האחד ברוך הוא.
יא,ג ומותר לאדם להישבע על המצוה לעשותה, כדי לזרז את עצמו--ואף על פי שהוא מושבע עליה מהר סיניי, שנאמר "נשבעתי ואקיימה--לשמור, משפטי צדקך" (תהילים קיט,קו).
יא,ד שבועה זו שמשביעין הדיינין למי שנתחייב שבועה, היא הנקראת שבועת הדיינין, בין שהיה חייב בשבועה זו מן התורה, בין שהיה חייב בה מדברי סופרים.
יא,ה שלושה מיני שבועות הן שחייבין בהן מן התורה, ואלו הן: מי שטענו חברו מיטלטלין, והודה במקצתן וכפר במקצתן, ומי שכפר בכל המיטלטלין שטענו, ועד אחד מעיד עליו ומכחישו--הרי אלו, שתי שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה.
יא,ו וכן שומר שטען שאבד דבר שהפקידו אצלו, או נגנב או מת וכיוצא בזה--הרי זה נשבע מספק: שאין בעל הפיקדון יודע אם אמת טען זה השומר, או שקר. והוא נשבע מן התורה, שנאמר "שבועת ה', תהיה בין שניהם" (שמות כב,י).
יא,ז [ו] כל שבועה שמשביעין הדיינין אותה, חוץ משלושה מיני שבועות אלו--הרי היא מדברי סופרים, וגם היא נקראת שבועת הדיינין. וגם שבועות אלו של דבריהם, שני מיני שבועות הן: יש מהן שבועות על ידי טענת ודאי וכפירה--כגון שבועת שכיר, ופוגם שטרו, וכיוצא בהן; ויש מהן שבועות בטענת ספק--כגון שבועת השותפין, והאריסין, וכיוצא בהן. ובדיני ממונות, יתבאר חיוב כל אחת ואחת מאלו השבועות ודיניהם.
יא,ח [ז] יש שם שבועה אחרת, והיא תקנת חכמי תלמוד, והיא הנקראת שבועת היסת; ואף על פי שבית דין משביעין אותה היום, אינה נקראת שבועת הדיינין.
יא,ט [ח] שבועת הדיינין--בין שהייתה של תורה או של דברי סופרים, בין על טענת ודאי בין על טענת ספק--כך היא: הנשבע אוחז ספר תורה בזרועו, והוא עומד; ונשבע בשם או בכינוי, בשבועה או באלה, מפיו או מפי הדיינין. ואין משביעין שבועת הדיינין, אלא בלשון הקודש.
יא,י [ט] כיצד מפיו: כגון שיאמר הריני נשבע בה' אלוהי ישראל, או הריני נשבע במי ששמו חנון, או במי ששמו רחום, שאין אני חייב לזה כלום; וכן אם אמר, הרי הוא ארור לה' אלוהי ישראל, או ארור למי ששמו חנון, אם יש לזה אצלי כלום.
יא,יא [י] וכיצד מפי הדיינין: כגון שאמרו לו משביעין אנו אותך בה' אלוהי ישראל, או במי ששמו חנון, שאין לזה בידך כלום, והוא עונה אמן; או שאמרו הרי פלוני בן פלוני ארור לה' אלוהי ישראל, או למי ששמו חנון, אם יש לפלוני אצלו ממון ולא יודה לו, והוא עונה אמן. זו היא שבועת הדיינין.
יא,יב [יא] הדיינין שהשביעו בלא נקיטת חפץ בידו--הרי אלו טועין, וחוזר ונשבע וספר תורה בידו. ואם אחז תפילין בידו, והשביעוהו--אינו חוזר ונשבע: שהרי אחז תורה בידו, וכמו ספר הן. השביעוהו מיושב, אינו חוזר ונשבע.
יא,יג [יב] תלמיד חכמים--לכתחילה משביעין אותו, והוא יושב ותפילין בידו; ואינו צריך ליטול ספר תורה, אלא תפילין בכפו חפץ היא. ונשבע בלשון הקודש, כמו שביארנו.
יא,יד [יג] אין בין שבועת היסת לשבועת הדיינין, אלא נקיטת חפץ--שאין הנשבע שבועת היסת, אוחז ספר תורה: אבל משביעין אותו בשם או בכינוי, בשבועה או באלה, מפיו או מפי בית דין, כמו שבועת הדיינין. וכבר נהגו הכול להיות ספר תורה ביד חזן הכנסת או שאר העם, בעת שמשביעין שבועת היסת--כדי לאיים עליו.
יא,טו [יד] הדיינין שהשביעו את הנשבע בכל לשון שהוא מכירה, הרי זו כמצותה; וכן הורו הגאונים. אבל רבותיי הורו, שאין משביעין אלא בלשון הקודש; ואין ראוי לסמוך על הוריה זו. ואף על פי שנהגו כל בתי דינין להשביע בלשון הקודש--צריך להודיע את הנשבע, עד שיהיה מכיר לשון השבועה: ששבועת הדיינין, היא שבועת הפיקדון בעצמה. ואף שבועת היסת, נהגו כל העם להשביע אותה בלשון הקודש.
יא,טז [טו] כל מי שיתחייב שבועת הדיינין שהיא על ידי טענת ודאי וכפירה, בין שהייתה מן התורה בין שהייתה מדברי סופרים--מאיימין עליו כמו שיתבאר; וכל מי שיתחייב בה בטענת ספק, בין מן התורה בין מדברי סופרים--אינו צריך איום.
יא,יז [טז] וכיצד מאיימין על הנשבע: אומרין לו הוי יודע, שכל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא "לא תישא את שם ה' אלוהיך, לשוא" (שמות כ,ו; דברים ה,י). וכל עבירות שבתורה נאמר בהן נקה, וכאן נאמר "לא ינקה" (שם). כל עבירות שבתורה, נפרעין ממנו; וכאן ממנו, וממשפחתו שמחפין עליו. ולא עוד, אלא גורם להיפרע מכל שונאיהם של ישראל--שכל ישראל ערבין זה בזה, שנאמר "אלה וכחש, ורצוח . . ." (הושע ד,ב), וכתוב אחריו "על כן תאבל הארץ, ואומלל כל יושב בה" (הושע ד,ג).
יא,יח כל עבירות שבתורה--תולין לו שניים ושלושה דורות, אם יש לו זכות. וכאן--נפרעין מיד, שנאמר "הוצאתיה, נאום ה' צבאות, ובאה אל בית הגנב, ואל בית הנשבע בשמי לשקר" (זכריה ה,ד): "הוצאתיה", מיד; "ובאה אל בית הגנב", זה הגונב דעת הברייות, ואין לו ממון על חברו, וטוענו בחינם ומשביעו; "ואל בית הנשבע בשמי לשקר", כמשמעו. "וכילתו ואת עציו ואת אבניו" (שם)--דברים שאין אש ומים מכלין אותן, שבועת שקר מכלה אותן. [יז] ועניין האיום הזה כולו--בלשון שהן מכירין אומרין להם, כדי שיבינו בדברים ויחזור החוטא למוטב.
יא,יט אמר איני נשבע--פוטרין אותו, ונותן מה שטענו חברו; וכן אם אמר הטוען איני משביעו, ופטרו--הולכין להן. [יח] אמר הריני נשבע, וחברו תובעו--העומדים שם אומרין זה לזה "סורו נא מעל אוהלי האנשים הרשעים האלה" (במדבר טז,כו); ואומרין לו, לא על דעתך אנו משביעין אותך, אלא על דעתנו, ועל דעת בית דין.
יא,כ [יט] אף על פי שאין מאיימין איום זה בשבועת טענת ספק כמו שביארנו, ולא בשבועת היסת--צריכין הדיינין לפצור בבעלי דינין: אוליי יחזרו בהן, עד שלא תהיה שם שבועה כלל.
יא,כא [כ] דבר ברור וגלוי, שכל הנשבע שבועת הדיינין או שבועת היסת בשקר--שהוא חייב משום שבועת הפיקדון, שכבר נתבארו משפטיה; ואינו לוקה, ואף על פי שהוא מזיד. ונתחייב לשלם מה שנשבע עליו, בתוספת חומש--שהוא רביע הקרן, עד שיהיה הוא וחומשו חמישה; ומביא קרבן אשם, אם יש שם בית, כמו שביארנו.
יב,א אף על פי שלוקה הנשבע לשוא או על שקר, וכן הנשבע שבועת העדות או שבועת הפיקדון ומביא קרבן--אין מתכפר להן עוון השבועה כולו, שנאמר "לא ינקה ה'" (שמות כ,ו; דברים ה,י): אין לזה ניקיון מדין שמיים עד שייפרע ממנו על השם הגדול שחילל, שנאמר "וחיללת את שם אלוהיך, אני ה'" (ויקרא יט,יב). לפיכך צריך אדם להיזהר מעוון זה, יותר מכל העבירות.
יב,ב עוון זה מן החמורות הוא, כמו שביארנו בהלכות תשובה; אף על פי שאין בו לא כרת, ולא מיתת בית דין--יש בו חילול השם המקודש, שהוא גדול מכל העוונות.
יב,ג מי שנשבע בשמיים ובארץ ובשמש וכיוצא בהן--אף על פי שאין כוונתו אלא למי שבראם, אין זו שבועה; וכן הנשבע בנביא מן הנביאים, או בכתב מכתבי הקודש--אף על פי שאין כוונתו אלא למי ששלח נביא זה או למי שציווה בכתב זה, אין זו שבועה. ואף על פי שאין אלו שבועות, מאיימין עליהן ומלמדין את העם שלא ינהגו קלות ראש בכך; ומראין בעיניהם שזו שבועה, ופותחין להם פתח ומתירין להם.
יב,ד במה דברים אמורים, בשאר כתבי הקודש. אבל הנשבע בתורה--אם נשבע במה שכתוב בה, דעתו על ההזכרות; ואם נשבע בה סתם, דעתו על הגוויל, ואין כאן שבועה. נטלה בידו ונשבע בה--הרי זה כמי שנשבע במה שכתוב בה, ואסור. [ה] והנשבע בתורה סתם--אם תלמיד חכמים הוא, אינו צריך שאילה לחכם; ואם עם הארץ הוא, צריך שאילה לחכם, כדי שלא ינהגו קלות ראש בשבועות.
יב,ה [ו] עבד שנשבע--אין רבו צריך לכפותו, והרי הוא אחר שנשבע כקודם שנשבע: לפי שאין גופו קנוי לו, כדי שתחול עליו שבועתו; ונאמר בשבועות "לאסור איסר על נפשו" (במדבר ל,ג), מי שנפשו ברשותו--יצא עבד, שהוא ברשות אחרים, ונמצא זה, כמי שנשבע על נכסי אחר.
יב,ו [ז] קטנים שנשבעו, והן יודעין טעם השבועה--אף על פי שאינן חייבין--כופין אותן לעמוד בדבריהן כדי לחנכן ולאיים עליהם, שלא ינהגו קלות ראש בשבועות. ואם היה הדבר שנשבעו עליו, דבר שאין הקטן יכול לעמוד בו אלא אם כן ניזק--כגון שנשבע שיצום, או שלא יאכל בשר זמן מרובה--מכה אותו אביו או רבו, וגוערין בו, ומראין לו שהותרה שבועתו, כדי שלא יהיה רגיל להקל ראש בשבועות.
יב,ז [ח] צריך להיזהר בקטנים הרבה, וללמד לשונם דברי אמת בלא שבועה--כדי שלא יהיו רגילין להישבע תמיד, כגויים; וזה הדבר כמו חובה הוא על אבותיהם, ועל מלמדי תינוקות.
יב,ח [ט] השומע הזכרת השם מפי חברו לשוא, או שנשבע לפניו לשקר, או שבירך ברכה שאינה צריכה, שהוא עובר משום נושא שם ה' לשוא כמו שביארנו בהלכות ברכות--הרי זה חייב לנדותו; ואם לא נידהו, הוא בעצמו יהא בנידוי. וצריך להתיר אותו מיד, כדי שלא יהיה מכשול לאחרים--שהרי אינו יודע שנידוהו. ואם תאמר יודיעו, נמצאו כל העולם בנידוי--שהרי לימדו לשונם מעווה ושבועה תמיד.
יב,ט [י] במה דברים אמורים, בשהיה הנשבע הזה או המברך להבטלה מזיד; אבל אם היה שוגג, ולא ידע שזה אסור--אינו חייב לנדותו. ואני אומר שאסור לנדותו, ולא ענש הכתוב שוגג; אלא מזהירו ומתרה בו, שלא יחזור.
יב,י [יא] ולא שבועה לשוא בלבד, היא שאסורה; אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה--אסור, ואף על פי שלא נשבע: הרי הכתוב מצווה ואומר "ליראה את השם הנכבד והנורא" (דברים כח,נח); ובכלל יראתו, שלא יזכירו לבטלה.
יב,יא לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם שמיים לבטלה--ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו, כדי שלא ייזכר לבטלה. כיצד: אמר ה'--אומר ברוך הוא לעולם ועד, או גדול הוא ומהולל מאוד, וכיוצא בזה, כדי שלא יהא לבטלה.
יב,יב אף על פי שמותר להישאל על השבועה, כמו שאמרנו--ואין בזה דופי, ומי שליבו נוקפו בדבר זה אינו אלא שמץ מינות. אף על פי כן, ראוי להיזהר בדבר זה; ואין נזקקין להיתר אלא מפני דבר מצוה, או מפני צורך גדול. וטובה גדולה היא לאדם שלא יישבע כלל; ואם עבר ונשבע שיצטער, יעמוד בשבועתו--שנאמר "נשבע להרע, ולא ימיר" (תהילים טו,ד), וכתוב אחריו "עושה אלה--לא יימוט, לעולם" (תהילים טו,ה).