הלכות שכנים

עניין אלו ההלכות לידע דין חילוק הקרקעות בין השותפין, והרחקת נזק כל אחד מהם משכנו ומבעל המצר שלו, ודין בעל המצר.  וביאור כל הדינין האלו בפרקים אלו.
 

הלכות שכנים פרק א

א,א  אחד הקונה מחברו חצי שדהו, או שניים שקנו מאחד שדה, או שירשו, או שניתנה להן במתנה, או שהחזיקו בה מן ההפקר או נכסי גר:  כללו של דבר--כל שיש ביניהם שותפות בקרקע, וביקש אחד מן השותפין לחלוק וליטול חלקו לבדו--אם יש באותה קרקע דין חלוקה, כופה את שאר השותפין וחולקין עימו; ואם אין בה דין חלוקה, אין אחד מהן יכול לכוף את חברו לחלוק.  וכן הדין במיטלטלין.

א,ב  במה דברים אמורים, בשאין אחד מהן מכיר את חלקו במקום שהן שותפין בו, אלא יד כולן משתמשת בכל המקום; אבל אם היה כל אחד מהן מכיר חלקו--אף על פי שאין בה דין חלוקה, כופה כל אחד מהן את חברו להבדיל בין חלקו וחלק חברו.

א,ג  [ב] אחד מן השותפין שאמר לחברו במקום שאין בו דין חלוקה, או בדבר שאי אפשר שייחלק כגון שפחה או כלי, מכור לי חלקך בכך וכך, או קנה ממני חלקי בשער הזה--הדין עימו, וכופין את הנתבע למכור לחברו או לקנות ממנו.

א,ד  אבל אם אין התובע רוצה לקנות, או לא יימצא במה יקנה--אינו יכול לכוף את חברו לקנות ממנו, אפילו בשער הזול:  שהרי חברו יכול לומר לו אין רצוני שאקנה, אלא שאמכור.

א,ה  לפיכך שני אחין, אחד עני ואחד עשיר, שהניח להם אביהם מרחץ או בית הבד--אם עשאן האב לשכר, השכר לאמצע כל זמן שירצו לעמוד בשותפות; עשאן האב לעצמו--אינו יכול לכוף אחיו לשכור אותם, אלא משתמשין בהם כדרך שהשתמש אביהם.  והרי העשיר אומר לעני קח לך זיתים, ובוא ועשה אותם בבית הבד, קנה לך עבדים, ויבואו וירחצו במרחץ.  ואין העני כופה את העשיר לקנות חלקו; אלא אם כן אמר לו קנה ממני או מכור לי, והריני לווה וקונה, או מוכר לאחרים וקונה--הדין עימו.

א,ו  אמר כל אחד מהן איני קונה, אלא הריני מוכר חלקי--מוכרין אותה לאחרים.  אמר כל אחד מהם איני מוכר, אלא כל אחד מהן רוצה שיקנה חלק חברו, או שאין אחד מהן רוצה לא לקנות חלק חברו ולא למכור חלקו אלא יישארו שותפין בגוף--היאך הן עושין:  אם היה המקום עשוי לשכר--שוכרין אותו, וחולקין שכרו.  ואם אינו עשוי לשכר--אם חצר היא, שוכנין בה שנה שנה, שאי אפשר שישכנו שניהם כאחד, מפני היזק ראייה שהרי אין בה דין חלוקה; ואין אדם עשוי לטרוח כל שלושים יום לפנות מחצר לחצר, אלא משנה לשנה.

א,ז  ואם מרחץ היא, נכנסין לה שניהם תמיד בכל יום.  וכן כל דבר שראוי להשתמש בו תמיד, ואינו עשוי לשכר, כגון מרחץ או שפחה או ספר תורה--אינו יכול לומר לו אתה יום ואני יום, שהרי אומר לו בכל יום אני רוצה להשתמש בזה.

א,ח  [ג] אחד השוכר מחברו מקצת חצר, או שדה שאין בה דין חלוקה, או שניים ששכרו מקום אחד בשותפות--כל אחד מהן יש לו לכוף את חברו ולומר לו, או שכור ממני חלקי או השכר לי חלקך; ואם יש בה דין חלוקה, חולקין.

א,ט  [ד] איזה הוא דין חלוקה, כל שאילו ייחלק לפי השותפין יגיע לפחות שבהם חלק ששם הכול קרוי עליו; אבל אם אין שם הכול נקרא על החלק, אין בה דין חלוקה.

א,י  כיצד:  כל חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות, אינה קרויה חצר; וכל שדה שאין בה כדי זריעת תשעת קבין, אינה קרויה שדה; וכל גינה שאין בה כדי זריעת חצי קב, אינה קרויה גינה; וכל פרדס שאין בו כדי זריעת שלושת קבין, אינו קרוי פרדס.

א,יא  לפיכך אין חולקין את החצר, עד שיהיה בה ארבע אמות לכל אחד ואחד מן השותפין; ולא את השדה, עד שיהיה בה בית תשעת קבין לכל אחד ואחד; ולא את הגינה, עד שיהיה בה בית חצי קב לכל אחד ואחד; ולא את הפרדס, עד שיהיה בו בית שלושת קבין לכל אחד ואחד.

א,יב  במה דברים אמורים, בארץ ישראל וכיוצא בה.  אבל בבבל וכיוצא בה, אין חולקין את השדה, עד שיהיה בה כדי חרישת יום לזה וחרישת יום לזה; ולא את הפרדס, עד שיהיה בו שישה ושלושים אילנות לזה ושישה ושלושים אילנות לזה כדי עבודת אדם אחד ביום אחד; ושדה שמשקין אותה בדלי, עד שיהיה בה כדי שימלא הפועל יום אחד לזה ויום אחד לזה.

א,יג  [ה] אין חולקין את הטרקלין, ולא את המורן, ולא את השובך, ולא את בית הבד, ולא את המרחץ, ולא את הטלית, עד שיהיה בכל חלק מהן כדי לזה וכדי לזה.  אם מרחץ חלקו, עד שיהיה בכל חלק כדי מרחץ; ואם שובך, עד שיהיה כל חלק שובך בפני עצמו; וכן בטלית ובשאר כל הדברים.

א,יד  אין בהן כדי לזה וכדי לזה, מעלין אותו בדמים, ויש לו לומר לחברו, או מכור לי או קנה ממני.  אמר אחד מהן חלוק זה אף על פי שאין החלקין שווים, ואני אטול את הפחות, וטול אתה את היתר--אין שומעין לו, שהרי אומר לו אין רצוני ליקח מתנה, אלא הואיל ואין בה דין חלוקה בשווה, הרי אנו מעלין אותה בדמים.
 

הלכות שכנים פרק ב

ב,א  חצרות הכפרים, שכל אחד ואחד בונה לו בית ונמצאת החצר שבין הבתים משותפת לכל בני הבתים--הרי יש לכל פתח ופתח ארבע אמות לפניו, ברוחב כל הפתח.  והנשאר מן החצר--אם יש בו ארבע אמות על ארבע אמות לכל שותף ושותף, חולקין אותה; ואם לאו, אין חולקין אותה, שכל חצר שאין בה ארבע אמות על ארבע אמות, אינה קרויה חצר כמו שביארנו.

ב,ב  כיצד:  היו שני שותפין, לזה שני בתים ולזה בית אחד--זה שיש לו שני בתים, מודדין לו מן החצר ארבע אמות לכל בית ובית על רוחב הפתח, אפילו היה עשר אמות; וזה שיש לו בית אחד, נותנין לו ארבע אמות ברוחב פתחו לפני פתחו.  והנשאר מן החצר--אם יש בו שמונה אמות כדי שיהיה לזה ארבע אמות על ארבע אמות ולזה ארבע אמות על ארבע אמות, חוץ משל פתחים--יש בה דין חלוקה, וחולקין; פחות מזה, אין בה דין חלוקה.

ב,ג  [ב] בית שיש לו פתחים רבים מכל רוחותיו, יש לו ארבע אמות לכל רוח; ואם ייחד לו פתח, אין לו אלא ארבע אמות כנגד פתחו.

ב,ד  [ג] אכסדרה--אם אפשר לו להיכנס לתוכה במשאו, אין לה ארבע אמות; ואם לאו, יש לה ארבע אמות:  שלא אמרו שיש לכל פתח ארבע אמות, אלא כדי לפרוק משאו שם.

ב,ה  [ד] בית שער או מרפסת, יש להם ארבע אמות; היו חמישה בתים פתוחים למרפסת, והמרפסת פתוחה לחצר--אין לה אלא ארבע אמות.

ב,ו  [ה] לול של תרנגולים, אין לו ארבע אמות.  [ו] בית--חצייו מקורה וחצייו אינו מקורה, בין שקירויו לפנים או כלפי חוץ--אין לו ארבע אמות.  [ז] בית סתום, יש לו ארבע אמות; פרץ את פצימיו, אין לו ארבע אמות.

ב,ז  [ח] בית שאין בו ארבע אמות על ארבע אמות, אין לו ארבע אמות בחצר; אלא אם יש בכל החצר ארבע אמות לזה, וארבע אמות לזה עד פתח הבית הזה--חולקין.  והזבל של חצר, מתחלק לפי הפתחים; אבל האכסניה של מלך, לפי בני אדם.

ב,ח  [ט] השותפין שרצו לחלוק דבר שאין בו דין חלוקה, אף על פי שהן מפסידין את שמו--חולקין.  ובכתבי הקדש--אף על פי שרצו, לא יחלוקו.  במה דברים אמורים, בכרך אחד; אבל בשתי כריכות--אם רצו לחלוק, חולקין.

ב,ט  [י] מקום שאין בו דין חלוקה, שרצו השותפין לחולקו--אף על פי שקנו מידם שרצו, כל אחד מהן יכול לחזור בו:  שזה קניין דברים הוא, כמו שביארנו.  אבל אם קנו מידם שזה רצה ברוח פלונית, וזה רצה ברוח פלונית--אינן יכולים לחזור.  וכן אם הלך זה בעצמו והחזיק בחלקו, וזה בעצמו והחזיק בחלקו--אף על פי שלא קנו מידם, אין אחד מהם יכול לחזור בחברו.

ב,י  [יא] האחין שחלקו, ועשו ביניהם גורל--כיון שעלה הגורל לאחד מהן, קנו כולן:  בהניה שנעשת להם ששמעו זה מזה לדבר שהסכימו עליו, גמר כל אחד מהן ומקנה לחברו.

ב,יא  [יב] האחין שחלקו, הרי הן כלקוחות זה מזה; ואין להם דרך זה על זה, ולא סולמות זה על זה, ולא חלונות זה על זה, ולא אמת המים זה על זה:  שכיון שחלקו, לא נשאר לאחד מהן זכות בחלק חברו.

ב,יב  לפיכך יש לו לומר לאחיו, כשהייתה השדה הזאת כולה לאחד, היה מעביר בה אמת המים הזאת ממקום למקום; אבל עתה שנעשה זה חלקי, יש לי להסיר אמת המים מעליי.  וכן סותם החלון המשקיף על חלקו, ובונה בצד הסולם, אף על פי שהוא מבטל את תשמישו.

ב,יג  והוא הדין בשניים שקנו שדה מאחד, וחלקו--לא נשאר לאחד מהם זכות בחלק חברו, ומפסיק אמת המים מחלקו, וסותם החלונות.  [יג] אבל שניים שקנו שדה משני אחים, או משני אנשים--אין לאחד מהם להפסיק אמת המים, ולא לשנות דבר מן הנזקים שהחזיקו בהן המוכרין.

ב,יד  חצר השותפין שיש בה דין חלוקה, או שחלקוה ברצונם אף על פי שאין בה דין חלוקה--יש לכל אחד מהן לכוף את חברו לבנות הכותל באמצע, כדי שלא יראה חברו בשעה שמשתמש בחלקו:  שהיזק ראייה, היזק הוא; ואין לו חזקה בחצר, אלא אף על פי שעמדו כך שנים רבות בלא מחיצה, כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה.

ב,טו  רוחב מקום הכותל, משל שניהם.  וכמה יהיה רוחבו, הכול כמנהג המדינה, ואפילו נהגו לעשות מחיצה ביניהם בקנים ובהוצין, ובלבד שלא יהיה בה אוויר שיסתכל בו ויראה את חברו.

ב,טז  כמה גובה הכותל, אין פחות מארבע אמות; וכן בגינה, כופהו להבדיל גינתו מגינת חברו במחיצה גבוהה עשרה טפחים.  אבל בבקעה, אין צריך להבדיל בקעתו מבקעת חברו אלא במקום שנהגו.

ב,יז  רצה להבדיל בקעתו מבקעת חברו--כונס לתוך שלו, ובונה, ועושה חזית כמו אמה בסיד מבחוץ, כדי להודיע שהכותל שלו; לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים שלו.  ואם עשו מדעת שניהם--בונים הכותל באמצע, ועושין חזית מכאן ומכאן; לפיכך אם נפל הכותל, המקום והאבנים של שניהן.

ב,יח  [יז] המוכר גינה לחברו סתם, והייתה מעורבת עם גינות אחרות--כופין את הלוקח לבנות את הכותל ביניהם, ואפילו במקום שנהגו שלא לגדור בגינות.  אבל אם מכר בקעה סתם--אין מחייבים אותו לגדור, אלא במקום שנהגו.

ב,יט  [יח] מקום שנהגו לבנות הכתלים המבדילין בחצרות או בגינות באבנים שאינן גזית, זה נותן שלושה טפחים וזה נותן שלושה טפחים; בגזית, זה נותן טפחיים ומחצה וזה נותן טפחיים ומחצה; בכפיסין, זה נותן טפחיים וזה נותן טפחיים; בלבינים, זה נותן טפח ומחצה וזה נותן טפח ומחצה.  וכל השיעורין האלו, עובי הכותל עם הסיד.

ב,כ  והואיל ומקום הכותל משל שניהם--אם נפל הכותל, הרי המקום והאבנים של שניהם.  ואפילו נפל לרשות אחד מהן, או שפינה אחד מהן את כל האבנים לרשותו, וטען שמכר לו חברו חלקו, או נתנו לו במתנה--אינו נאמן; אלא הרי הן ברשות שניהם, עד שיביא ראיה.
 

הלכות שכנים פרק ג

ג,א  כותל חצר המבדיל בין שני שותפין שנפל--יש לכל אחד משניהם לכוף את חברו לבנותו עד גובה ארבע אמות, כדי שלא יראו זה את זה; אבל יתר על ארבע אמות, אין מחייבין אותו.

ג,ב  רצה האחד והגביה הכותל יתר על ארבע אמות--אם בא חברו ובנה כותל אחר גבוה כנגד הכותל שביניהן, מחייבין אותו ליתן חלקו בגובה שכנגד כותלו.

ג,ג  כיצד:  בנה האחד כותל שביניהן, והגביהו עשר אמות, ובא חברו ובנה כותל אחד כנגדו או בצידו לעשות לו בית, והגביה הכותל האחר שש אמות--מחייבין אותו ליתן חלקו בשתי האמות שהוסיף על הארבע:  שהרי נראה ממעשיו שהוא רוצה בהן.

ג,ד  וכן אם חקק בראש הכותל שביניהן מקום להניח בו הקורות, או שבנה עליו קורה גדולה שהקורות נשענין עליה--מחייבין אותו ליתן חלקו בשש האמות כולן שהוסיף חברו על הארבע, אף על פי שלא בנה כנגד כל הכותל:  שהרי גילה דעתו שהוא רוצה בכל הגובה הזה.

ג,ה  [ב] אחד מן השותפין שבנה הכותל המבדיל בינו ובין חברו עד ארבע אמות, ותבע חברו ליתן חלקו בהוצאה, ואמר נתתי חלקי--הרי זה בחזקת שנתן, ונשבע היסת שנתן ונפטר:  עד שיביא התובע ראיה שלא נתן.

ג,ו  אבל אם בא לתבוע אותו ליתן חלקו בהוצאת שאר הגובה שהוסיף על ארבע אמות, מפני שסמך לו או כנגדו, ואמר נתתי--אינו נאמן, אלא חברו נשבע בנקיטת חפץ שלא נתן לו, ונוטל ממנו, כדין כל הנשבעין ונוטלין:  עד שיביא ראיה זה שנתן לו.

ג,ז  [ג] מי שהייתה לו חורבה בין חורבות חברו, ועמד חברו וגדר רוח ראשונה ושנייה ושלישית, עד שנמצאת חורבה זו מוקפת גדר משלוש רוחותיה--אין מחייבין אותו ליתן מן ההוצאה כלום, שהרי לא הועיל לו והרי חורבתו פתוחה לרשות הרבים כשהייתה.

ג,ח  לפיכך אם גדר לו רוח רביעית, עד שנמצאת חורבתו מוקפת גדר--מגלגלין עליו את הכול, ונותן חצי ההוצאה שהוציא זה בארבע הרוחות עד ארבע אמות:  ובלבד, שיהיה מקום הכותל של שניהם.  [ד] אבל אם היה הכותל של זה שבנה, ובחלקו בנה--ייראה לי שאין מגלגלין עליו אלא דבר מועט כמו שיראו הדיינין, שהרי אינו יכול להשתמש בכתלים.

ג,ט  וכן אם הניקף עצמו, הוא שגדר רוח רביעית--הרי גילה דעתו; ונותן חצי ההוצאה של שלוש רוחות, אם היו הכתלים של שניהם.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,י  [ה] שני בתים זה בצד זה, והיו גגיהן עשויין לדירה, אפילו היו בשני צידי רשות הרבים--זה עושה מעקה לחצי גגו שהוא דר בו, וזה עושה מעקה לחצי גגו שהוא דר בו:  זה שלא כנגד זה ומעדיף, כדי שלא יראו זה את זה.  ואף על פי שבני רשות הרבים רואין אותן, יכול כל אחד מהן לומר לחברו, אלו אין רואין אותי אלא ביום בעת שאעמוד על גגי, ואתה רואה אותי תמיד.

ג,יא  [ו] גג הסמוך לחצר חברו, עושה לו מעקה גבוה ארבע אמות.  אבל בין גג לגג משאר הגגין, אינו זקוק לארבע אמות, שאין בני אדם דרין בגגות, לפיכך אין בגגות היזק ראייה; אבל צריך לעשות מחיצה בין שני הגגין גבוהה עשרה טפחים, כדי שיתפוס אותו כגנב אם נכנס לרשותו.

ג,יב  [ז] שתי חצרות זו למעלה מזו, לא יאמר העליון הריני בונה מכנגדי ועולה; אלא בונים שניהם מלמטה ועולה, ובונה העליון לבדו מכנגדו ולמעלה.  ואם הייתה חצרו למעלה מגגו של חברו, אין העליון זקוק לתחתון כלל.

ג,יג  [ח] מי שהיה כותלו סמוך לגינת חברו, ונפל--כופין אותו לפנות אבניו.  אמר לו הגיעוך, והרי הן שלך--אין שומעין לו.  ואם רצה בהן בעל הגינה, ואמר לו הין--אם פינה אותם--קנה, ואינו יכול לחזור בו; ואפילו אמר לו הא לך יציאותיך, ואטול אבניי--אין שומעין לו.  אבל אם לא פינה--לא קנה, שלא אמר לו אלא לדחותו.

ג,יד  [ט] חמש גינות המספקות מים ממעיין אחד, ונתקלקל המעיין--כולן מתקנות עם העליונה.  נמצאת התחתונה מתקנת עם כולן, ומתקנת לעצמה; והראשונה אינה מתקנת עם השנייה, ולא משנייה ולמטה.

ג,טו  וכן חמש חצרות ששופכות מים לביב אחד, ונתקלקל הביב--כולן מתקנות עם התחתונה.  נמצאת העליונה מתקנת עם כולן, ומתקנת לעצמה; והתחתונה אינה מתקנת עם השנייה לה, ולא משנייה ולמעלה.

ג,טז  [י] בני הנהר משקין על הסדר:  רצה אחד מהן לסכור כדי שיחזיר לו המים וישקה תחילה, ואחר כך יפתח, ואחר רוצה להשקות תחילה--כל המתגבר זכה.  ובור הקרוב לאמה מתמלא ראשון, מפני דרכי שלום.
 

הלכות שכנים פרק ד

ד,א  מי שהייתה לו עלייה למעלה מביתו של חברו, ונפל כותל מכותלי הבית--אין בעל העלייה נותן לו ביציאותיו כלום, וכופה את בעל הבית לבנותו כשהיה; אבל אין בעל הבית כופה לבעל העלייה לבנות כותל עלייה שנפל.  והתקרה של בית, הרי היא של בעל הבית; והמעזיבה שעל התקרה, הרי היא של בעל העלייה.

ד,ב  נפלו שתיהן, הבית והעלייה--הרי שניהם חולקין בעצים ובאבנים ובעפר.  ואם נשתברו מקצת האבנים, רואין איזו ראויות להשתבר, אם אבני הבית, או אבני העלייה; ודבר זה ייוודע מדרך הנפילה:  אם נפל העליון על התחתון והרסו, או נשמט התחתון ונפל העליון ונהרס.  ואם אינן יודעין כיצד נפל, חולקין האבנים השלמות והשבורות.

ד,ג  אמר בעל העלייה לבעל הבית לבנות הבית כדי שיבנה עלייתו על גביו, והוא אינו רוצה--הרי בעל העלייה בונה את הבית כשהיה, ויושב ודר בתוכו עד שייתן לו את כל יציאותיו; ואחר כך ייצא ויבנה עלייתו, אם רצה.  [ד] ואם אין אחד מהן יכול לבנות--בעל העלייה נוטל שליש הקרקע, ובעל הבית שני שלישים.

ד,ד  [ה] רצה בעל הבית לבנות ביתו, בונה אותו כשהיה.  ואם בא לשנות בכתלים--אם חיזק אותן והרבה ברוחבן יתר ממה שהיו, שומעין לו; רצה למעט ברוחבן או לפחות מחוזקן, כגון שהיו אבנים וביקש להחזירן לבינים וכיוצא בזה--אין שומעין לו.

ד,ה  בא לשנות התקרה לקורות כבדין וחזקין, שומעין לו; פחות ממה שהיו, אין שומעין לו.  הרבה בחלונות או שהוסיף בגובה הבית, אין שומעין לו; מיעט בחלונות או שמיעט בגובה הבית, שומעין לו.

ד,ו  וכן בעל העלייה בונה אותה, אם רצה, כשהייתה.  ואם בא לשנות את הכתלים להרחיב ולחזק--אין שומעין לו, מפני שהוא מכביד על כותלי התחתון; אבל למעט מהן, שומעין לו.

ד,ז  וכן בקורות תקרת העלייה--אם שינה אותם לקלים ממה שהיו, שומעין לו; לכבדים מהן, אין שומעין לו.  הרבה בחלונות או שמיעט בגובה העלייה, שומעין לו; אבל אם מיעט בחלונות או שהרבה בגובהה, אין שומעין לו.

ד,ח  [ו] נידלדלו קורות הבית, וירדו לאוויר הבית--אם הגיעו לתוך עשרה טפחים, סותר ובונה; ואם לא הגיעו, יכול בעל העלייה לעכב עליו.  ואפילו אמר לו בעל הבית הריני אשכור לך מקום כדי שתדור בו עד שאתקן התקרה--אין שומעין לו, שהרי אומר לו אין מרצוני שאטרח ממקום למקום כדי שתתקן אתה את ביתך.

ד,ט  [ז] התנו ביניהם על דבר זה אם נשאר בגובה הבית כל שייקח אדם חבילה בינונית על ראשו, וייכנס בה תחת קורות אלו שנעקמו--אינו סותר; ואם אינו יכול להיכנס בה, עד שיכוף את ראשו--סותר ומתקן ובונה.  ואין בעל העלייה יכול לעכב, שהרי התנו ביניהם תחילה.

ד,י  [ח] בית הבד שהוא בנוי בעובי ההר, וגינת אחד על גביו, ונפחתו שמי בית הבד בארבעה טפחים או יתר--הרי בעל הגינה יורד וזורע למטה, עד שיעשה זה לבית בדו כיפין, ויתקן העליון קרקע גינתו, ויזרע כל גינתו.

ד,יא  [ט] שתי גינות זו על גבי זו, והירק בינתיים בגובה עובי הארץ שביניהם--כל שהעליון יכול לפשוט את ידו וליטול אותו מעיקרו, הרי הוא שלו, ובלבד, שלא יאנוס עצמו; והשאר, של תחתון.  היה מגיע לנופו, ואינו מגיע לעיקרו--לא ייטול העליון; ואם נטל, אין מוציאין מידו.  אבל האילן העומד על המצר--אף על פי שהוא נוטה לתוך שדה אחד מהן, הרי שניהם חולקין בפירותיו.

ד,יב  [י] שטף נהר זיתיו, ושתלם בתוך שדה חברו, ואמר הלה זיתי אני נוטל--אין שומעין לו, משום יישוב הארץ; אלא יעמדו במקומן.  ואם עקרן הנהר בגושיהן כששתלן--יחלקו הפירות בעל השדה עם בעל הזיתים, כל שלוש שנים; ולאחר שלוש, הכול לבעל השדה.  ואם לא נעקרו בגושיהן, הכול לבעל הקרקע מיד.

ד,יג  [יא] כיוצא בו המוכר זיתיו לעצים--אם פסק עימו לקוץ מיד--כל הפירות שיעשו, הרי הן לבעל הקרקע; ואם התנה עימו שיקוץ כל זמן שירצה--הרי כל הפירות שיוציאו, לבעל העצים.  מכר סתם--אם עשו פחות מרביעית לסאה חוץ מן ההוצאה, הרי אלו של בעל הזיתים; עשו רביעית לסאה חוץ מן ההוצאה, הרי אלו יחלוקו.
 

הלכות שכנים פרק ה

ה,א  חצר השותפין--כל אחד מהן כופה את חברו לעשות לה בית שער ודלת, וכן כל הדברים שהחצר צריכה להם צורך גדול, או דברים שנהגו בני המדינה לעשותם.  אבל שאר הדברים, כגון ציור וכיור וכיוצא בהן--אינו כופהו.  עשה אחד מהן מעצמו--אם יגלה השני דעתו שנוח לו במה שעשה חברו, מגלגלין עליו את הכול ונותן חלקו בהוצאה.

ה,ב  מי שיש לו בית בחצר אחרת--בני חצר משעבדין אותו לעשות עימהם דלת ונגר ומנעול, אבל בשאר הדברים אין משעבדין אותו; ואם היה שרוי עימהם באותה חצר, משעבדין אותו על הכול.

ה,ג  אחד מן השותפין בחצר שביקש להעמיד בה בהמה או ריחיים, או לגדל בה תרנגולין--חברו מעכב עליו.  וכן שאר הדברים שאין דרך אנשי המקום לעשותן בחצרותיהן, בכולן השותפין מעכבין זה על זה--חוץ מן הכביסה, לפי שאין דרכן של בנות ישראל להתבזות על גב הנהר.

ה,ד  אחד חצר השותפין, ואחד מבוי שאינו מפולש--כל בני המבוי מעכבין זה על זה שלא להשתמש במבוי, אלא בדברים שדרך בני המדינה להשתמש בהן במבואות.

ה,ה  אחד מן השותפין בחצר שהעמיד בהמה או ריחיים וכיוצא בהן בחצר, ולא מיחה בו שותפו--הרי זה מעכב עליו, כל זמן שירצה.  ואם העמיד בפני בהמה זו וכיוצא בה מחיצה גבוהה עשרה טפחים, החזיק:  שהשותפין מקפידין על המחיצה; והואיל והניחו, מחל.

ה,ו  במה דברים אמורים, בחצר השותפין.  אבל בחצר חברו--אפילו העמיד בהמתו ועשה לה מחיצה, לא החזיק:  שהדבר ידוע שאין זו אלא דרך שאלה.  והוא הדין לכל מעמיד תנור וכיריים ומגדל תרנגולין וכיוצא בהן--שאם תאמר החזיק, אין לך אדם שמשאיל מקום לחברו.

ה,ז  [ו] אחד מן השותפין שביקש לפתוח לו חלון בתוך ביתו לחצר--חברו מעכב עליו, מפני שמסתכל בו ממנו; ואם פתח, יסתום.  וכן לא יפתחו השותפין בחצרן פתח בית כנגד פתח בית, או חלון כנגד חלון; אבל פותח אדם לרשות הרבים פתח כנגד פתח וחלון כנגד חלון, מפני שהוא אומר לו הריני כאחד מבני רשות הרבים שרואין אותך.

ה,ח  [ז] אף על פי כן לא יפתח אדם חנות כנגד פתח חצר חברו, שזה היזק קבוע תמיד:  שהרי בני רשות הרבים עוברים ושבים; וזה יושב בחנותו כל היום, ומביט בפתח חברו.

ה,ט  [ח] אחד מן השותפין בחצר שלקח בית בחצר אחרת, אינו יכול לפתוח פתחו לחצר השותפין שלו.  אפילו בנה עלייה על גג ביתו--לא יעשה לה פתח לתוך החצר, לפי שמרבה עליהן את הדרך:  שהרי היה לזה שכן אחד, ונעשו לו שכנים הרבה.  אבל פותח הוא פתח העלייה לתוך ביתו; ואם רצה לחלוק חדרו לשניים, חולק.

ה,י  [ט] מכאן אתה למד שאחד מן השותפין שהביא אצלו לביתו אנשי בית אחר--יש לחברו לעכב עליו, מפני שמרבה עליו את הדרך.  וכן השוכר ביתו לבעל בית אחר, והביא עימו קרוביו ומיודעיו לשכון עימו כאחד בבית זה--הרי המשכיר מעכב עליו.

ה,יא  [י] היה פתח של אחד מן השותפין קטן, אינו יכול להרחיבו--שהרי שותפו אומר לו בפתח קטן אני יכול להיסתר ממך בשעת תשמישי, ואיני יכול להיסתר ממך בפתח גדול.  וכן אם היה הפתח גדול, לא יעשנו שניים--שהוא אומר לו בפתח אחד אני יכול להיסתר, בשניים איני יכול.

ה,יב  [יא] אבל מי שיש לו פתח קטן לרשות הרבים, ורצה להרחיבו, או היה רחב, ורצה לעשותו שניים--אין חברו שכנגדו מעכב עליו; ואין צריך לומר בני רשות הרבים, שאינן יכולין לעכב עליו.

ה,יג  [יב] כופין בני מבוי זה את זה לעשות להן לחי וקורה למבוי.  [יג] ומי שיש לו פתח במבוי--אין בני מבוי כופין אותו לעשות דלת למבוי, שיכול לומר רצוני שאיכנס בחבילתי עד פתחי.  ומבוי המפולש לרשות הרבים, וביקשו בני המבוי להעמיד להם דלתות--בני רשות הרבים מעכבין עליהם, שפעמים דוחקין הרבים ונכנסין בו.

ה,יד  מי שביקש לפתוח לו פתח במבוי שאינו מפולש--בני מבוי מעכבין עליו, מפני שמרבה עליהם את הדרך; ואם היה מבוי מפולש, פותח כל פתח שירצה לכתחילה.

ה,טו  היה לו פתח סתום במבוי שאינו מפולש, הרי זה פותחו בכל עת שירצה; ואם פרץ את פצימיו, בני המבוי מעכבין עליו.

ה,טז  וכן אחד מבני מבוי שביקש לסתום פתחו, ולהחזירו למבוי אחר--בני המבוי מעכבין עליו, שמא יבוא להן מס ומתמעט מחלקן מן המס הקצוב על בני המבוי.  לפיכך מקום שאין המס קצוב על בני המבוי, הרי זה סותם פתחו בכל עת שירצה.

ה,יז  [טז] חמש חצרות הפתוחות למבוי שאינו מפולש--כולן משתמשות עם החיצונה, והחיצונה משתמשת לעצמה.  וכן השנייה משתמשת לעצמה, ומשתמשת עם החיצונה, ואינה משתמשת עם השאר.  נמצאת הפנימית משתמשת עם כולן, ומשתמשת לעצמה.

ה,יח  לפיכך אם בנה בעל השנייה איצטבה כנגד פתחו, וסתמו--אין החיצונה יכולה לעכב עליו.  אבל כל הפנימייות מעכבות עליו, מפני שמרבה להן באורך הדרך, שהרי מקיפין האיצטבה.  וכן בעל השנייה שפתח לחצרו פתח שני בינו ובין החיצונה--אין החיצונה מעכבת עליו, שאין לה להשתמש אלא מפתחה ולחוץ; אבל אם פתח פתח השני בינו ובין השלישית--הפנימייות מעכבות עליו, שאין לו להשתמש במבוי אלא מפתח חצרו הראשון ולחוץ.  וכן הדין בכולן.
 

הלכות שכנים פרק ו

ו,א  כופין בני העיר זה את זה לעשות חומה דלתיים ובריח לעיר, ולבנות להן בית הכנסת, ולקנות ספר תורה נביאים וכתובים כדי שיקרא בהן כל מי שירצה לקרות מן הציבור.

ו,ב  מי שלקח עיר בארץ ישראל, כופין אותו בית דין ליקח לו דרך מארבע רוחותיה משום יישוב ארץ ישראל.  וכופין בני בקעה זה את זה לעשות ביניהם חריץ ובן חריץ.

ו,ג  מי שיש לו חצר בעיר אחרת, בני העיר משעבדין אותו לחפור עימהם בורות שיחין ומערות ואמת המים; אבל בשאר כל הדברים, אין משעבדין אותו.  ואם היה שרוי עימהם באותה העיר, משעבדין אותו על הכול.

ו,ד  כשהן גובין מאנשי העיר לבנות החומה, גובין לפי קריבת הבתים מן החומה:  כל הסמוך לחומה, נותן יתר.  [ה] וכל הדר בעיר שנים עשר חודש, או שקנה בה בית דירה--נותן עם בני העיר בכל הדברים שצריכין לתיקון החומה והדלתות ושכר הפרשין השומרין את המדינה, וכל כיוצא באלו מדברים ששומרין את העיר.

ו,ה  [ו] כל הדברים שצריכין לשמירת העיר--לוקחין מכל אנשי העיר, ואפילו מן היתומים:  חוץ מתלמידי חכמים, לפי שאין תלמידי החכמים צריכין שמירה--התורה שומרתן.  אבל לתיקון הדרכים והרחובות, אפילו מן החכמים.  ואם כל העם יוצאין ומתקנין בעצמן--לא ייצאו תלמידי חכמים עימהן, שאין דרך תלמידי חכמים להזדלזל בפני עמי הארץ.

ו,ו  [ז] היו חופרין נהר להביא בו מים למדינה--גובין אף מן היתומים, שזו זכות להם כדי שישקו ממנו שדותיהם וכרמיהם; לפיכך אם אירע להם דבר, ולא באו המים, הואיל ולא נהנו היתומים, מחזירין להם כל מה שנלקח מהן.  וכן כל כיוצא בזה.

ו,ז  [ח] כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהן לא חייט, ולא בורסי, ולא אחד מבעלי אומנייות.  היה שם במבוי אחד מבני המבוי אומן, ולא מיחו בו, או שהייתה שם מרחץ או חנות או ריחיים, ובא חברו ועשה מרחץ אחרת בצידו או טחון אחרת--אינו יכול למונעו מפניו ולומר לו אתה פוסק חיי.  ואפילו היה מבני מבוי אחר--אינן יכולין למונעו, שהרי יש ביניהם אותה אומנות.

ו,ח  אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ בצד מרחץ של זה--יש להן למונעו.  ואם היה נותן עימהם מנת המלך, אינו יכול למונעו.

ו,ט  רוכלין המחזירין בעיירות, אין בני העיירות יכולין לעכבן, שתקנת עזרא היא שיהיו מחזירין, כדי שיהיו הבשמים מצויין לבנות ישראל.  אבל אינן קובעין מקום ויושבין בו, אלא מדעת בני העיר; ואם תלמיד חכמים הוא, קובע בכל מקום שירצה.

ו,י  הסוחרים שמביאין סחורתם למכור בתוך העיירות, בני העיר מעכבין עליהם.  ואם מכרו ביום השוק בלבד, אין מונעין אותם:  והוא, שימכרו בשוק; אבל לא יחזרו על הפתחים, אפילו ביום השוק.  ואם יש להן מלווה בעיר--מוכרין כדי פרנסתם, אפילו בלא יום השוק, עד שיפרעו את חובן, וילכו להן.

ו,יא  אחד מבני מבוי שאינו מפולש שביקש ליעשות רופא, אומן, או גרדי, או מלמד תינוקות של גויים--בני מבוי מעכבין עליו, מפני שמרבה עליהם הנכנסין והיוצאין.  וכן מי שיש לו בית בחצר השותפין--לא ישכירנו לא לרופא, ולא לאומן, ולא לגרדי, ולא לסופר יהודי שכותב השטרות, ולא למלמד תינוקות של גויים.

ו,יב  חנות שבחצר, יכולין השכנים למחות בידו ולומר לו, אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים והיוצאין, אלא עושה מלאכתו בחנותו ומוכר בשוק.  אבל אינן יכולין למחות בידו ולומר לו, אין אנו יכולין לישן מקול הפטיש או מקול הריחיים, שהרי החזיק לעשות כן.

ו,יג  וכן יש לו ללמד תינוקות של ישראל תורה בתוך ביתו, ואין השותפין יכולין למחות בידו ולומר לו, אין אנו יכולין לישן מקול התינוקות של בית רבן.

ו,יד  [יג] מי שיש לו בור לפנים מביתו של חברו--נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין; ואינו מכניס בהמתו ומשקה מבורו, אלא ממלא ומשקה מבחוץ.  ושניהם עושין פותחת על הבור--בעל הבור, כדי לשמור את מימיו, ובעל חצר, משום חשד אשתו שלא תיכנס לשם אלא מדעתו.

ו,טו  [יד] מי שיש לו גינה לפנים מגינתו של חברו--נכנס בשעה שדרך בני אדם נכנסין, ויוצא בשעה שדרך בני אדם יוצאין.  ואין מכניס לתוכה תגרים, ולא ייכנס מתוכה לשדה אחרת.  והחיצון זורע את הדרך.

ו,טז  החזירו את הדרך מן הצד מדעת שניהם--הרי זה נכנס בשעה שהוא רוצה, ויוצא בשעה שהוא רוצה; ומכניס לתוכה תגרים, ולא ייכנס מתוכה לשדה אחרת.  וכל אחד מהן יש לו לעכב על חברו בזריעת הדרך שנתנו מן הצד.
 

הלכות שכנים פרק ז

ז,א  מי שהייתה לו חלון בכותלו, ובא חברו ועשה חצר בצידו--אינו יכול לומר לבעל החלון, סתום חלון זה כדי שלא תביט בי:  שהרי החזיק בהיזק זה.  ואם בא חברו לבנות כותל כנגד החלון כדי שיסיר היזק ראייתו--צריך להרחיק את הכותל מכנגד החלון ארבע אמות, כדי שלא יאפיל עליו.

ז,ב  הייתה החלון למטה בכותל--כופה את חברו לבנות כנגדה בריחוק ארבע אמות, ולהגביה הבניין ארבע אמות, כדי שלא יביט בו מן החלון.

ז,ג  הייתה החלון למעלה בכותל, ובנה חברו כותל כנגד החלון מלמטה--אם היה מראש הכותל שבנה עד החלון גובה ארבע אמות או יתר, אינו יכול למונעו, אף על פי שלא הרחיק מכותל החלון כלום, שהרי לא האפיל ואינו מזיקו בראייה.

ז,ד  אבל אם נשאר מראש הכותל שבנה עד החלון פחות מארבע אמות--כופהו למעט הכותל, כדי שלא יעמוד על ראש הכותל וישקיף מן החלון, או יגביה הכותל על החלון ארבע אמות ויהיה הכותל רחוק מן החלון ארבע אמות, כדי שלא יאפיל ולא יציץ ויראה.

ז,ה  [ד] בנה כותל אחד בצד החלון--צריך להרחיק מן החלון טפח, ומגביה הכותל ארבע אמות על החלון, או כונס ראש הכותל, כדי שלא יישב עליו ויציץ.

ז,ו  [ה] בנה שני כתלים משני צידי החלון--צריך להיות ביניהן רוחב ארבע אמות, והחלון באמצע הארבע; ולא יסכך על גביהן אלא אם כן הרחיק הסיכוך מן הכותל שיש בו החלון ארבע אמות, כדי שלא יאפיל עליו.

ז,ז  לפיכך מי שבא לפתוח חלון לחצר חברו--בין חלון גדולה בין חלון קטנה, בין למטה בין למעלה--בעל החצר מעכב עליו:  שהרי אומר לו תזיק לי בראייה; ואף על פי שהיא גבוהה, תעלה בסולם ותראה.

ז,ח  [ו] הרי שפתח חלון לחצר חברו, ומחל לו בעל החצר, או שגילה דעתו שהניחו, כגון שבא וסייע עימו, או שידע הנזק ולא עירער--הרי זה החזיק בחלון, ואינו יכול אחר כך לחזור ולערער עליו לסתום.

ז,ט  וכיצד דינה של חלון זה שהניחו לפותחה:  אם חלון שראשו של אדם נכנס ממנה היא, או שהייתה למטה מארבע אמות אף על פי שאין ראשו נכנס ממנה--אין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדדיה, אלא אם כן הרחיק ארבע אמות כמו שביארנו.

ז,י  [ז] הייתה חלון קטנה שאין ראשו של אדם נכנס ממנה, והייתה למעלה מארבע אמות--בעל חצר יכול לבנות כנגדה ובצדדיה:  שהרי טוען ואומר, לא הנחתיך לפתוח אלא מפני שהיא קטנה וגבוהה; אבל שתחזיק עליי עד שארחיק הבניין, לא הנחתי.

ז,יא  במה דברים אמורים, בשפתחה לתשמיש, או כדי שייכנס בה הרוח.  אבל אם פתחה לאורה--אפילו הייתה קטנה ביותר, וגבוהה ביותר--הואיל ולא עירער, החזיק, ואין בעל החצר יכול לבנות כנגדה או מצדדיה עד שירחיק ארבע אמות, כדי שלא יאפיל עליו:  שהרי מחל לו על האורה.

ז,יב  וכן מי שהייתה לו חלון מוחזקת, ובא חברו ובנה כנגדה או מצדדיה בלא הרחקה, או סתמה, ושתק בעל החלון--אינו יכול לחזור ולערער לפתוח החלון, או להרחיק הבניין:  שכיון ששתק, מחל--שאין אדם עשוי שסותמין אורו בפניו ושותק, אלא אם כן מחל.

ז,יג  [ח] מי שהיו לו חלונות למטה בכותלו, ובא חברו לבנות בפניהן ואמר לו, אני אפתח לך חלונות אחרות בכותל זה עצמו למעלה מאלו--הרי זה מעכב עליו ואומר לו, בעת שתפתח החלונות תרעיד את הכותל ותקלקל אותו.  ואפילו אמר לו אני אסתור כל הכותל, ואבנה לך אותו חדש, ואעשה בו חלונות למעלה, ואשכור לך בית שתדור בו עד שייבנה--יכול לעכב עליו ולומר לו, אין רצוני שאטרח ממקום למקום.

ז,יד  לפיכך אם לא היה שם טורח כלל, ואינו צריך לפנות--אינו יכול לעכב עליו; וכופין אותו שיהיה חברו סותם חלון זה שלמטה, ועושה לו חלון למעלה:  שזו מידת סדום היא.  וכן כל דבר שזה נהנה בו, ואין חברו מפסיד ולא חסר כלום--כופין עליו.

ז,טו  [ט] אבל בעל החלון שרצה לשנות מקום חלונו, בין למעלה בין למטה--אפילו הייתה גדולה, ואמר אפתח אחרת קטנה ואסתום זו--בעל החצר מעכב עליו.  וכן אינו יכול להרחיב בחלון כל שהוא.

ז,טז  [י] שני אחין שחלקו חצר מדעתן, ושמו הבניין והעצים זה כנגד זה, ולא השגיחו על שומת האוויר, והגיע לאחד מהן בחלקו תרבץ החצר, ולשני האכסדרה--אם רצה בעל החצר לבנות כותל בסוף חלקו, בונה בפני האכסדרה, ואף על פי שמאפיל עליו, שהרי לא שמו האוויר.
 

הלכות שכנים פרק ח

ח,א  המבקש להוציא זיז מכותלו על אוויר חצר חברו כל שהוא--בעל החצר מעכב עליו, שהרי מזיקו בראייה בעת שתולה בו ומשתמש בו.  הוציא את הזיז, ולא מיחה בו לאלתר בעל החצר--הרי החזיק בעל הזיז.

ח,ב  היה בזיז טפח, החזיק באוויר החצר כנגדו; ואם רצה בעל החצר לבנות תחת הזיז, ולבטל תשמישו--בעל הזיז מעכב עליו.  ואם אין בזיז טפח, לא החזיק באוויר החצר; ובכל עת שירצה בעל החצר לבנות תחתיו, ולבטל תשמישו של זיז--אין בעל הזיז יכול לעכב עליו.

ח,ג  היה הזיז שהוציא רוחבו טפח, ומשוך באוויר חצרו של חברו ארבעה טפחים, ולא מיחה בו--החזיק בארבעה על ארבעה.  ואם רצה להרחיב את הזיז, עד שייעשה ארבעה טפחים על ארבעה טפחים--הרי זה מרחיב; ואין בעל החצר יכול לבנות באוויר חצרו תחת הזיז כולו, אלא אם כן הניח לו תחתיו גובה אוויר עשרה טפחים כדי שישתמש בזיז.

ח,ד  המעמיד סולם קטן שאין לו ארבעה חווקין בצד כותלו בתוך חצר חברו, או בתוך שדהו--לא החזיק בנזק זה; וכל זמן שירצה בעל החצר--בונה בצד הסולם, ומבטל תשמישו.  ואם היה סולם גדול שיש בו ארבעה חווקין או יתר, החזיק; ואם בא לבנות ולבטלו--בעל הסולם מעכב עליו, עד שירחיק כשיעור:  שהרי מחל לו להעמיד סולם גדול.

ח,ה  לפיכך כשיבוא בעל הגג להעמיד סולם גדול--בעל החצר יכול למחות בו, כדי שלא יחזיק עליו; אבל אם העמיד קטן--אינו יכול למונעו, שהרי אומר לו אין עליך הפסד בזה:  כל זמן שתרצה, תבטלו.

ח,ו  [ה] הרוצה להוציא צינור על חצר חברו כדי שיקלח שם המים, או שעשה מזחילה על כותלו שהרי המים נזחלין ויורדין לחצר חברו--בעל החצר מעכב עליו; ואם לא מיחה בו, החזיק זה בצינור.

ח,ז  רצה אחר כך בעל הגג לסתום הצינור, בעל החצר מעכב עליו:  שכשם שהחזיק בעל הגג לשפוך מימיו לחצר חברו, כך החזיק בעל החצר שיהיו מימי גגו של חברו באין אצלו לרשותו.

ח,ח  רצה בעל הגג לעקור הצינור מצד זה, ולהחזירו לצד אחר, או שהיה ארוך, ורצה לקצרו--אין בעל החצר יכול לעכב עליו:  שלא החזיק אלא במימי הגג, והרי הם באים לו מכל מקום.

ח,ט  וכן אם רצה בעל החצר לבנות תחת הצינור, אין בעל הגג יכול לעכב עליו:  שאין הצינור עשוי לתשמיש כזיז, כדי שיחזיק באוויר חצר; ואינו עשוי אלא לקילוח המים.

ח,י  [ו] מי שהוריד מי גגו על חצר חברו, ולא מיחה בו, והחזיק בדבר זה--אם היו המים מנטפין, ורצה לקבצם למקום אחד ולעשותם צינור--עושה; וכן אם היו ממקום אחד, וחילקן על רוחב הכותל, והחזירן נוטפין--עושה; ואפילו לבנות על גגו כמין צריף, עד שיירדו המים במהרה לחצר חברו--בונה:  שהרי הוחזקו מימיו של זה לירד לחצר חברו.

ח,יא  [ז] כותל שבין ראובן ושמעון--אם היו שותפין בו, שניהם משתמשים בו:  זה חופר מצד זה ומכניס קורותיו כל שהן, וזה חופר מצד האחר ומכניס קורותיו.  היה הכותל של ראובן לבדו, אין שמעון יכול להשתמש בו.  חפר שמעון בכותל זה והכניס בו קורה אחת, ושתק ראובן ולא מיחה בו--החזיק במקום הקורה; אפילו הייתה קטנה, ורצה שמעון להחליפה בקורה גדולה או עבה--מחליף.

ח,יב  הייתה הקורה קורת סוכת עראי--כל שלושים יום, לא החזיק, שהרי ראובן אומר לו לא מחלתי והנחתיך, אלא מפני שהיא עראי.  לאחר שלושים יום--החזיק, שאין זה עראי.  ואם סוכת החג היא--כל שבעת ימי החג, לא החזיק; לאחר שבעה, החזיק.  ואם חיבר ראש הקורה בכותל בטיט, מיד החזיק:  והוא, שיביא ראיה שראובן סייע עימו או ראה ולא מיחה.

ח,יג  [ח] מי שהחזיק בכותל זה בקורה אחת--אינו יכול להכניס בו קורה שנייה, שהרי לא מחל לו אלא על אחת.  במה דברים אמורים, בשהודה שאין הכותל הזה שלו, אלא חברו מחל לו על הכנסת קורה זו.  אבל אם טען שכותל זה, שותף אני בו, הואיל והשתמש בו בקורה אחת, נאמן; ומשתמש בכולן, אחר שיישבע היסת שהוא שותף בכל הכותל.

ח,יד  [ט] היו קורותיו של ראובן בתוך הכותל, ומצד שמעון מקומות חפורין להכניס בהן ראשי הקורות--לא החזיק שמעון להכניס בהן קורות, ואינו יכול לטעון שהוא שותף בו:  שהרי אין לו בו תשמיש.  ויכול ראובן לטעון שאני חפרתי מקומות אלו מצידך, כדי שיהיו מוכנים עד שתקנה ממני או שתבקש ממני ואמחול לך--תכניס הקורות בלא חפירה בכותל, כדי שלא יתמטמט כותלי בעת חפירה.
 

הלכות שכנים פרק ט

ט,א  לא יחפור אדם בור ולא שיח ולא מערה, ולא יביא אמת המים, ולא יעשה בריכת מים לשרות בה הבגדים לכיבוס, בצד כותלו של חברו--אלא אם כן הרחיק מכותל חברו שלושה טפחים, ויסוד בסיד לכותל בור זה, או מקוה מים זה, או כותל האמה מצד חברו, כדי שלא יבלעו המים ויזיקו כותל חברו.

ט,ב  מרחיקין את הגפת ואת הזבל ואת המלח ואת הסיד ואת הסלעים מכותלו של חברו שלושה טפחים, או סד בסיד.  מרחיקין את הזרעים ואת המחרשה ואת הגומה שמתקבץ בה מי רגליים מן הכותל שלושה טפחים.

ט,ג  מרחיקין את הריחיים שלושה טפחים מן הריחיים התחתונה, שהן ארבעה מן העליונה, כדי שלא יניד אותו, או כדי שלא יבהלנו בקול הריחיים.  [ד] ומרחיקין את התנור מן הכותל שלושה טפחים מקרקעיתו, שהן ארבעה משפתו, כדי שלא יחם הכותל.

ט,ד  [ה] אבן שהכובס מכה הבגדים עליה עד שיתלבנו, צריך להרחיק אותה ארבע אמות מכותלו של חברו:  שבעת שכובס עליה המים נותזין, ומזיקין הכותל.

ט,ה  [ו] לא ישתין אדם מים בצד כותלו של חברו, אלא אם כן הרחיק ממנו שלושה טפחים.  במה דברים אמורים, בכותל לבינים.  אבל בכותל אבנים, ירחיק טפח; ואם היו האבנים צחיח סלע, משתין בצידו בלא הרחקה.

ט,ו  [ז] מרחיקין את הסולם מן השובך ארבע אמות, כדי שלא תקפוץ הנמייה בעת שמניח הסולם, ותעלה לשובך ותאכל הגוזלות.  [ח] ומרחיק את הכותל מן המזחילה של חברו ארבע אמות, כדי שיהיה מקום לבעל המזחילה לזקוף סולם ולתקן מזחילה שלו, הואיל והחזיק בה.

ט,ז  [ט] ראובן שהיה כותלו סמוך לכותל שמעון כמין גם, ובא ראובן לעשות כותל שני כנגד כותל שמעון עד שיעשו השלושה כתלין כמין בית--הרי שמעון מעכב עליו, עד שירחיק מכנגדו ארבע אמות, כדי שיהיה המקום שבין שני הכתלים רחב, כדי שידושו בו רבים ותתחזק הארץ.

ט,ח  במה דברים אמורים, בכותל גינה או בכותל חצר בעיר חדשה; אבל בעיר ישנה כבר נתחזקה, ובונה כנגדו בלא הרחקה.  וכן אם לא היה באורך כותל שמעון שבונה כנגדו אלא פחות מארבע אמות, בונה כנגדו ואינו מרחיק, ואף על פי שמונע הרגל מלהלך שם, שהכותל שהוא פחות מארבע אמות אינו צריך חיזוק הארץ.

ט,ט  [י] מי שבא לחפור בור בסוף שדהו סמוך למצר חברו--אם שדה חברו אינה עשויה לבורות, סומך ואינו יכול למחות בידו.  ואם יימלך חברו לחפור בור בצידו--צריך להרחיק מכותל הבור שלושה טפחים, עד שיהיה בין חלל שני הבורות עובי שישה טפחים.

ט,י  הייתה שדה חברו עשויה לבורות--אינו סומך, עד שירחיק מן המצר שלושה טפחים ויחפור; וכשיבוא חברו לחפור--ירחיק גם הוא שלושה טפחים בתוך שדהו, ויחפור.

ט,יא  הבית והעלייה של שניים--לא יעשה בעל הבית תנור בתוך ביתו, אלא אם כן יש לו על גביו גובה ארבע אמות; וכן לא יעמיד בעל העלייה תנור, עד שיהיה תחתיו מעזיבה שלושה טפחים, ובכירה טפח.  ואם תנור של נחתומים הוא, צריך שיהיה תחתיו ארבעה טפחים; וכירה של נחתומין, שלושה טפחים.  ואף על פי שהרחיק כשיעור, אם יצאת האש והזיקה--משלם מה שהזיק כמו שנתבאר במקומו.

ט,יב  מי שהייתה לו חנות תחת אוצר חברו--לא יעשה בה לא נחתום, ולא צבע, ולא רפת בקר, ולא יכניס לה אספסתא וכיוצא בה מדברים שעולה מהם הבל חם הרבה:  מפני שהחום מפסיד פירות שבאוצר.

ט,יג  לפיכך אם היה אוצר יין בארץ ישראל, שאין החום מפסידו--הרי זה עושה בחנותו כל מלאכת אש; אבל לא יעשה רפת בקר, מפני שמפסיד ריח היין.  ואם הוחזקה החנות בתחילה לרפת או לנחתום וכיוצא בו, ואחר כך רצה בעל העלייה לעשות עלייתו אוצר--אינו יכול למחות בידו.

ט,יד  [יג] כיבד בעל העלייה וריבץ עלייתו, או שריבה בחלונות, כדי לעשותה אוצר, וקדם זה ועשה תנור קודם שיכניס פירות לאוצר, או שהתחיל לאצור שומשמין או רימונים או תמרים וכיוצא בהן, וקדם זה ועשה התנור קודם שיאצור החיטין, או שעשה בעל החנות מחילה על גבה להבדיל בין החנות ובין האוצר--בכל אלו בעל האוצר מעכב עליו; ואם עבר, ועשה תנור וכיוצא בו--אין בעל האוצר יכול להסיר התנור בכל אלו.
 

הלכות שכנים פרק י

י,א  מרחיקין את האילן מן העיר עשרים וחמש אמה, ובחרוב ובשקמה חמישים אמה, מפני נואי העיר.  וכל אילן הנמצא קרוב לעיר בפחות מזה, קוצצין אותו.  ואם האילן קדם, נותנין לו בני העיר את דמיו; ואם היה הדבר ספק ולא נודע איזה מהם קדם, אין לו לבעל האילן דמים, אלא נוטל עציו, והולך.

י,ב  מרחיקין גורן קבועה מן העיר חמישים אמה, כדי שלא יוליך הרוח התבן בעת שזורה, ויזיק לבני העיר.  וכן לא יעשה אדם גורן קבועה בתוך שלו, אלא אם כן היה לו חמישים אמה לכל רוח, כדי שלא יזיק התבן לנטיעת חברו או לנירו.

י,ג  מרחיקין את הנבילות ואת הקברות ואת הבורסקי מן העיר חמישים אמה.  [ד] ואין עושין בורסקי אלא למזרח העיר, מפני שרוח מזרחית חמה וממעטת היזק ריח עיבוד העורות.

י,ד  [ה] מי שבא לעשות משרה של פשתן בצד ירק של חברו, שהרי מי המשרה נבלעין בארץ והולכין ומפסידין את הירק, או שנטע כרישין קרוב מן הבצלים של חברו, שהן מפיגין טעמן, או שנטע חרדל בצד כוורת דבורים, שהרי הדבורים אוכלין העלין ומפסידין הדבש--בכל אלו וכיוצא בהן, אינו צריך להרחיק בכדי שלא יזיק; ועל הניזק להרחיק את עצמו, אם ירצה, עד שלא יגיע לו הנזק:  שזה בתוך שלו הוא עושה, והנזק בא לחברו מאליו.

י,ה  במה דברים אמורים שאינו מרחיק, בשהיה הנזק בא מאליו אחר שיפסקו מעשיו של מזיק.  אבל אם היו מעשיו של זה שעושה ברשותו מזיקין את חברו בשעת עשייתו, הרי זה כמי שמזיק בידו; הא למה זה דומה, למי שעמד ברשותו ויורה חיצים לחצר חברו ואמר ברשותי אני עושה, שמונעין אותו.

י,ו  וכן כל ההרחקות האמורות למעלה בעניין זה--אם לא הרחיקן, הרי זה כמי שהזיק בחיציו.  לפיכך צריך להרחיק משרה מן הירק, וכרישין מן הבצלים, וחרדל מן הדבורים, שלושה טפחים או יתר מעט--כדי שלא יהיה היזק בידיים; אבל להרחיק עד שלא יבוא הנזק מאליו, אינו צריך.

י,ז  [ו] בעל עלייה שהיה שופך מים, והן יורדין על הדר בבית למטה--אם הייתה שם מעזיבה שהמים כלים בה בעת שפיכה, ואחר שיפסוק העליון מלשפוך יבלעו המים וירדו וינטפו על התחתון--צריך התחתון לתקן ולהרחיק עצמו מן הנזק; ואם אין שם מעזיבה, אלא כשישפוך יירדו המים מיד--הרי זה כמזיק בחיציו, והעליון מתקן או יימנע מלשפוך.  וכן כל כיוצא בזה.

י,ח  [ז] מי שהיה לו בור בתוך שדהו, ובא חברו ונטע אילן בתוך שדהו קרוב לבור חברו--אין בעל הבור יכול לעכב עליו ולומר לו, הרי שורשי האילן נכנסים לבור שלי ומפסידין אותו:  שזה נזק הבא מאליו הוא לאחר זמן, ובעת שנטע אינו מזיקו; וכשם שזה חופר בתוך שלו, כך זה נוטע בתוך שלו.

י,ט  וכן ראובן שחפר בור, וירד ומצא שורשי אילן של שמעון בתוך שדהו--קוצץ וחופר, והעצים שלו.  ואם היה קרוב לאילן שמעון בתוך שש עשרה אמה--השורשים של שמעון, וקוצצן ונותנן לו.  ואם אינו צריך לחפור בור, ויצאו השורשים של שמעון לתוך שדהו--הרי זה מעמיק שלושה טפחים כדי שלא יעכב המחרשה, וכל שורש שימצא בתוך שלושה טפחים קוצצו; ואינו חושש שמא ייבש האילן של חברו, שזה בתוך שלו הוא חופר.

י,י  [ח] מי שהייתה שדה חברו נטועה גפנים או שאר אילנות, ובא הוא לנטוע בתוך שדהו גפנים בצד גפנים או אילנות בצד אילנות--צריך להרחיק ארבע אמות.  במה דברים אמורים, בארץ ישראל.  אבל בחוצה לארץ, ירחיק בין גפנים לגפנים שתי אמות; ובין גפנים לשאר אילנות, או בין אילנות לאילנות, ארבע אמות בכל מקום.  היה גדר בינתיים, זה סומך לגדר וזה סומך לגדר בכל מקום.

י,יא  מי שהיה אילן חברו נוטה לתוך שדהו, קוצץ מלוא מרדע על גבי המחרשה; ובחרוב ובשקמה--קוצץ כל הנוטה, עד שיהיה שקול כנגד המצר.  וכן אם היה נוטה על בית השלהין של חברו, או על בית האילן--קוצץ את כל הנוטה, עד שיהיה שקול כנגד המצר.
 

הלכות שכנים פרק יא

יא,א  מי שעשה גורן בתוך שלו, או קבע בית הכיסא, או מלאכה שיש בה אבק ועפר וכיוצא בהן--צריך להרחיק כדי שלא יגיע העשן או ריח בית הכיסא או האבק והעפר לחברו, עד שלא יזיקו.

יא,ב  אפילו הייתה הרוח היא שמסייעת אותו בעת שעושה מלאכתו, ומולכת העפר או נעורת הפשתן והמוץ וכיוצא בהן, ומגיעתן לחברו--הרי זה חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו, ואפילו על ידי הרוח המצויה:  שכל אלו כמי שהזיק בחיציו הן.

יא,ג  [ב] אף על פי שהוא חייב להרחיק כל כך--אם הוליכה הרוח המצויה את המוץ ואת העפר והזיקה בהן, הרי זה פטור מלשלם:  שהרוח היא סייעה אותו, ואין נזק זה בא מכוח המזיק עצמו.

יא,ד  [ג] הכותש את הריפות וכיוצא בהן בתוך שלו, ובעת שמכה מנדנד חצר חברו עד שינדנד כסוי החבית על פי החבית--הרי זה כמזיק בחיציו; וחייב להרחיק כדי שלא ינדנד, או יבטל מלאכתו שמזקת.  ואם הזיק בעת הנדנוד--חייב לשלם, שהרי מכוחו בא הנזק.

יא,ה  [ד] כל ההרחקות האמורות בפרקים של מעלה--אם לא הרחיק, וראה חברו ושתק--הרי זה מחל, ואינו יכול לחזור ולהצריכו להרחיק.  והוא, שייראה ממנו שמחל--כגון שסייע עימו מיד, או שאמר לו לעשות, או שראהו שעשה בצידו בלא הרחקה ושתק ולא הקפיד על זה:  שכל המחזיק בנזק, זכה בו כמו שביארנו.

יא,ו  במה דברים אמורים, בשאר נזקין, חוץ מארבעת מיני נזקין אלו האמורות בפרק זה--שהן העשן, וריח בית הכיסא, והאבק וכיוצא בו, ונדנוד הקרקע:  שכל אחד מאלו, אין לו חזקה.  ואפילו שתק הניזק כמה שנים, הרי זה חוזר וכופהו להרחיק.  וכן היזק ראייה במקום שצריך מחיצה, כופהו לעשות מחיצה בכל עת שירצה כמו שביארנו.

יא,ז  ולמה שינו נזקים אלו משאר נזקין, לפי שאין דעתו של אדם סובלת נזק מאלו; וחזקתו שאינו מוחל, שהיזקן היזק קבוע.  ואם קנו מידו שמחל בנזקים אלו, אינו יכול לחזור בו.

יא,ח  [ה] מי שהחזיק לעשות מלאכת דם או נבילות וכיוצא בהן במקומו, ויבואו העורבים וכיוצא בהן בגלל הדם ויאכלו, והרי הן מצירין לחברו בקולם וצפצופם, או בדם שברגליהם שהן יושבין על האילנות ומלכלכין פירותיהם--אם היה חברו קפדן או חולה שצפצוף הזה מזיקו, או שהפירות שלו נפסדין לו בדם--חייב לבטל אותה המלאכה, או ירחיק עד שלא יבוא היזק מחמתו:  שנזק זה דומה לריח בית הכיסא וכיוצא בו, שאין לו חזקה.

יא,ט  וכן בני מבוי או בני חצר שנעשה אחד מהן אומן, ולא מיחו בו שהרי החזיק, והיו העם נכנסין ויוצאין לקנות ממנו, ושתקו--לא החזיק בדבר זה, ויש להם בכל עת לעכב ולומר אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסין והיוצאין:  שזה היזק קבוע הוא, כמו העשן והאבק.  וכזה הורו הגאונים.

יא,י  [ו] מי שהחזיק בנזק שיש לו חזקה, כגון שפתח חלון, או העביר אמת המים, או לא הרחיק מה שראוי להרחיק, והרי המחזיק טוען אתה אמרת לי לעשות, או מחלת לי אחר שראית, או הוכר הנזק ושתקת ולא מיחית בי, והניזק אומר עכשיו הוא שראיתי ולא ידעתי מקודם, או שאמר כשראיתי מיחיתי בך ואתה אומר עתה ארחיק או אסתום, ואתה מדחה אותי מיום ליום כדי שתקבע היזקך--בכל אלו וכיוצא בהן, על הניזק להביא ראיה; ואם לא הביא, יישבע המזיק היסת וייפטר.

יא,יא  [ז] החזיק בנזק שאין לו חזקה, כגון עשן ובית הכיסא וכיוצא בהן, וטען המזיק שקנה מידו של ניזק--על המזיק להביא ראיה שקנו מידו; ואם לא הביא, יישבע הניזק היסת שלא קנו מידו על כך, ויסלק זה היזקו.
 

הלכות שכנים פרק יב

יב,א  האחין או השותפין שבאו לחלוק את השדה, וליטול כל אחד חלקו--אם הייתה כולה שווה ואין שם מקום טוב ומקום רע, אלא חולקין לפי המידה בלבד, ואמר אחד מהם תנו לי חלקי מצד זה, כדי שיהיה סמוך לשדה האחרת שלי ויהיה הכול שדה אחת--שומעין לו, וכופה אותן על זה:  שעיכובן בדבר זה, מידת סדום היא.

יב,ב  אבל אם היה חלק אחד ממנה טוב, או קרוב לנהר יותר, או קרוב לדרך, ושמו אותה היפה כנגד הרע, ואמר תנו לי בשומה שלי מצד זה--אין שומעין לו, אלא נוטל בגורל.  אמר תנו לי חצי מידתה מן הצד הרע בלא שומה, וטלו אתם את החצי הטוב, כדי שיהיה חלקי סמוך לשדה שלי--הורו מקצת הגאונים ששומעין לו; ולזה דעתי נוטה, ובו ראוי לדון.

יב,ג  [ב] הבכור שחלק, נוטל שני חלקים שלו כאחד.  אבל היבם שחלק עם אחיו בנכסי האב, נוטל חלקו וחלק אחיו בגורל:  אם עלו במקום אחד, עלו; ואם עלו בשני מקומות, עלו.

יב,ד  [ג] ארץ מרובעת שהיה הנהר מקיף לה מזרח וצפון, והדרך דרום ומערב--חולקין אותה באלכסון, כדי שיגיע לזה נהר ודרך, ולזה נהר ודרך.  ואם אמר תנו לי החצי שמצד זה שהוא בצד שדי, שומעין לו.  כללו של דבר:  כל דבר שהוא טוב לזה, ואין על חברו הפסד כלל--כופין את חברו לעשותו.

יב,ה  [ד] אחד מן האחין או מן השותפין שמכר חלקו לאחר--מסלקין את הלוקח, ונותנין לו שאר האחים או השותפין דמים שנתן, והולך, כדי שלא ייכנס זר ביניהן.

יב,ו  [ה] ולא עוד, אלא כל המוכר קרקע שלו לאחר--יש לחברו שהוא בצד המצר שלו ליתן הדמים ללוקח, ולסלק אותו, וזה הלוקח הרחוק, כאילו הוא שליח של בן המצר:  בין שמכר הוא, בין שמכר שלוחו, בין שמכרו בית דין, בין שמכר שלוחן--יש בו דין בן המצר.

יב,ז  אפילו היה הלוקח תלמיד חכמים ושכן וקרוב למוכר, ובן המצר עם הארץ רחוק--בן המצר קודם, ומסלק את הלוקח.  ודבר זה משום שנאמר "ועשית הישר והטוב" (דברים ו,יח):  אמרו חכמים, הואיל והמכר אחד הוא--טוב וישר הוא שיקנה מקום זה בן המצר, יתר מן הרחוק.

יב,ח  היו בני המצר רבים--כולם זוכים בזו השדה הנמכרת, והיא ביניהם לפי מניינם, ונותנין כולן הדמים ללוקח:  והוא, שבאו כולם פעם אחת.  אבל אם קדם אחד מהן, וסילק הלוקח--זכה בה לבדו, הואיל והוא בן המצר.

יב,ט  וכן אם באו מקצתן, ומקצתן במדינה אחרת--מסלקין אותו אלו העומדים כאן בלבד, והיא להן.  וכן המוכר לאחד מבני המצר, או לאחד מן השותפין שלו במשא ומתן--אף על פי שאינו שותפו בקרקע, זכה בה; ואין שאר השותפין או שאר בני המצר נוטלין עימו.

יב,י  [ו] המוכר כל נכסיו לאחד--אין בעל המצר של שדה אחת מהן מסלק את הלוקח מאותה השדה, שהרי היא ואחרות קנה כאחד.  וכן המוכר לבעלים הראשונים, או הלוקח מן הגוי--אין בו דין בן המצר.

יב,יא  [ז] המוכר לגוי--משמתין אותו עד שיקבל עליו כל אונס שיבוא מן הגוי, עד שינהוג הגוי עם בן המצר הזה שלו בדיני ישראל בכול.  ואם אנסו בדבר שלא כדין ישראל, משלם המוכר.

יב,יב  [ח] השכירות, אין בה משום דין בן המצר.  [ט] הממשכן מקום, ואחר כך מכרו לזה שהוא ממושכן בידו--אין בו משום דין בן המצר.

יב,יג  וכן המוכר מקום רחוק כדי לגאול מקום קרוב, או שמכר רע כדי לגאול יפה בדמיו, או שמכר כדי ליתן מנת המלך, או שמכר לקבורה, או שמכרו למזון האישה או הבנות--אין באחד מאלו דין בן המצר, אלא זכה הלוקח.

יב,יד  [י] ולמה אין בהן דין בן המצר:  שכל אלו טרודין הן למכור, ומפני צורך גדול מוכרין.  ואם תאמר יש בהן דין בן המצר, לא ימצאו לוקח, שהרי הוא אומר למה אטרח ואקח, ויבוא זה ויסלק אותי; ואין הבעלים יכולין להמתין, עד שיביא בעל המצר מעות ויקנה.

יב,טו  [יא] הרי שטען הלוקח ואמר מפני המס וכיוצא בו מכר לי המוכר, ובעל המצר אומר שקר אתה טוען לבטל זכותי--על בעל המצר להביא ראיה, ואחר כך יוציא מיד הלוקח; ואם לא הביא ראיה, יישבע הלוקח היסת.

יב,טז  [יב] אפילו היה שם בדבר ספק, אין הלוקח מסתלק אלא בראיה ברורה שמביא בעל המצר.  לפיכך אם טען הלוקח ואמר לו גזלן אתה לשדה זו, עריס אתה, או שוכר או ממשכן--צריך בעל המצר להביא ראיה שהוא בעל המצר, ושקרקע זו בחזקתו.  וכן כל כיוצא בזה.

יב,יז  [יג] המוכר ליתומים קטנים, אין בו דין בעל המצר:  הטוב והישר שעושין חסד עם אלו, יתר מבעל המצר.  [יד] וכן המוכר לאישה--אין בו דין בעל המצר, מפני שאין דרכה לטרוח תמיד ולקנות, והואיל ולקחה, חסד הוא שתעמוד הקרקע בידה.  [טו] מכר לטומטום ואנדרוגינוס, אין בעל המצר יכול לסלקן, מפני שהן ספק אישה.

יב,יח  [טז] הייתה הקרקע של אחד, והבניין או האילנות של אחד--אם יש לבעל הבניין או לבעל האילנות זכות בקרקע, כל אחד מהן בן מצר של חברו; לפיכך אם מכר אחד מהן חלקו, חברו מסלק הלוקח.

יב,יט  אבל אם אין לבעל האילנות או לבעל הבניין כלום בקרקע, אלא כל זמן שירצה יאמר לו עקור אילנך או הרוס בניינך, ומכר בעל השדה--זכה הלוקח, ואין בעל האילנות או בעל הבניין מסלק אותו.  ואם מכר בעל האילן או בעל הבניין, הרי בעל הקרקע מסלק אותו.

יב,כ  [יז] היה מפסיק בינו ובין מצר חברו רכב של דקלים, או בניין גבוה וחזק, או גומה וכיוצא בהן--רואין:  אם יכול להכניס אפילו תלם אחד בתוך הדבר המפסיק, עד שיתערבו שתי השדות--הרי זה בן מצר שלו, ומסלק הלוקח; ואם לאו, אינו מסלק הלוקח.
 

הלכות שכנים פרק יג

יג,א  הנותן מתנה, אין בה דין בן המצר.  היה כתוב בשטר מתנה שאחריות מתנה זו על הנותן, יש בה דין בן המצר:  הואיל ויש בה אחריות, מכירה היא; ולא כתב מתנה, אלא לבטל זכות בן המצר.  וכמה נותן לו, מה שהיא שווה.

יג,ב  אמר הלוקח כן הוא, והערמה עשינו ומכירה היא, ובכך וכך קניתיה--נשבע בנקיטת חפץ, ונוטל כדין כל השלוחין.  וייראה לי שצריך לטעון דמים שהן ראויין, או יתר מעט; אבל אם אמר על שווה מאה במאתיים קניתי, אינו נאמן.

יג,ג  היה כתוב בשטר מתנה, וקיבלתי עליי אחריות מתנה זו שאם תצא מידו אתן לו מאתיים--נותן לו בן המצר מאתיים, ואחר כך מסלקו, ואף על פי שאינה שווה אלא מנה.

יג,ד  החליף חצר בחצר, אין בו דין בעל המצר.  החליף חצר בבהמה או בשאר מיטלטלין--רואין דמי אותה הבהמה או אותם המיטלטלין, ונותן לו בן המצר ומסלקו; ואינו יכול לומר לו תן לי כמין שלקחתי בו, שזו הערמה היא ואינה מועלת כלום.

יג,ה  מכר לו קרקע מעט באמצע שדהו, ואחר כך מכר לו קרקע בצד אותה שבאמצע--רואין:  אם אותו המעט שמכר לו תחילה הוא עידית או זיבורית לגבי זאת הקרקע שמכר לו באחרונה--זכה הלוקח, ואין בן המצר יכול לסלקו, שהרי הוא עצמו בן מצר הוא, מפני אותו המעט שקנה באמצע.  ואם אותו המעט כמו זאת שמכר לו בסוף בצידו--הרי זה מערים, ובן המצר מסלק אותו מן השדה שקנה בסוף.

יג,ו  המוכר על תנאי, בין שהתנה מוכר בין שהתנה לוקח--אין בעל המצר יכול לסלקו עד שיתקיימו התנאין, ויזכה הלוקח בקרקע ולא תישאר בה עילה כלל; ואחר כך יסלק אותו.

יג,ז  הלוקח שבנה והשביח, או סתר והפסיד--בן המצר מסלקו ונותן לו דמים הראויין לו, והרי הוא בכל מעשיו כמו השליח.  וכן אם לווה הלוקח קודם שיסלק אותו בן המצר, וסילקו בן המצר--אין בעל חוב שלו טורף מיד בן המצר.

יג,ח  זה הוא העיקר בכל אלו הדינין:  שכל הלוקח בצד מצר חברו, הרי הוא כמו שליח לחברו, ולתקן שלחו, ולא לעוות.  לפיכך אם השביח, נוטל ההוצאה; ואם הפסיד וחפר והרס או אכל פירות, מנכין לו מן הדמים.

יג,ט  במה דברים אמורים שמחשבין לו הפירות, בשאכלן אחר שבא בן המצר והביא מעות לסלקו.  אבל כל הפירות שאכל מקודם--שלו הוא אוכל, ואין מחשבין אותן.

יג,י  [ח] אחד שלקח משניים שדה אחת, ובא בעל המצר לסלקו מחצייה בלבד שלקח מן האחד--אינו יכול, אלא או מסלקו מכולה או מניח כולה.  אבל המוכר קרקע לשניים--יש לבעל המצר לסלק שניהם, או לסלק לאחד ולהניח לאחד.

יג,יא  [ט] בן המצר שבא לסלק את הלוקח, וקודם שיסלקו מכר את השדה שיש לו על המצר--איבד את זכותו.  [י] שליח שמכר, והרי הוא בעל המצר--אינו מסלק את הלוקח:  שהרי הוא מכר לו, ואין לך מחילה גדולה מזו.

יג,יב  [יא] בעל חוב של מוכר שטרף השדה מיד בעל המצר--הרי בעל המצר חוזר ונוטל מן הלוקח שסילקו, והלוקח חוזר ונוטל מן המוכר.

יג,יג  [יב] כל בעל חוב שטרף בחובו, יש לבעל המצר לסלקו:  לא יהיה כוח הטורף, גדול מכוח הלוקח.  ואם ירצה הנטרף ליתן הדמים שהיו חוב עליו--תחזור לו שדהו לעולם, כמו שיתבאר במקומו.

יג,יד  [יג] קטן שהיה בן המצר, וראו בית דין שזכות היא לו--מסלקין לו את הלוקח, או ייטלו לו חלק עם שאר בעלי המצר כמו שיראו.

יג,טו  [יד] בעל שהייתה אשתו בן המצר, הרי זה מסלק את הלוקח:  שכל נכסי אשתו ברשותו; וכל זכות שתבוא לה, זכות היא לו.  אפילו קנו מיד אשתו שמחלה בזכות זו ללוקח--אינו מועיל, אלא הבעל מסלקו.

יג,טז  עמדה האישה מדעתה, וסילקה את הלוקח, וכן העבד שהיה נושא ונותן בנכסי אדוניו, שסילק את הלוקח--אם רצה הבעל או האדון, מקיים על ידיהן; ואם רצה, לא יקיים, ותחזור ללוקח, ויחזיר הדמים.
 

הלכות שכנים פרק יד

יד,א  הרוצה למכור שדהו, והביא בן המצר שלו וזה שהוא רוצה ליקח ממנו לבית דין, ואמר לבן המצר אם תרצה לקנות בכך וכך קנה, ואם לאו סלק עצמך והרי זה לוקח--הרי זה לא נשארה לו טענה; אלא או מביא מעות מיד וקונה, או בטלה זכותו.

יד,ב  אמר אטרח ואביא, אין שומעין לו.  אלך ואביא--אם הוא אמוד שיש לו, ממתינין לו עד שילך ויביא; ואם אינו אמוד, אין שומעין לו, שאינו רוצה אלא להישמט.  לפיכך אומרים לו, או הוציא עתה זוזים או בטלה זכותך:  שאין קובעין זמן לבעל המצר.

יד,ג  הוציא בן המצר המעות, והוציא הלוקח מעות--אם היו של לוקח טובים מזוזיו, או ממהרים לצאת יתר מזוזיו--בטלה זכותו, ואין לו דין בן המצר.

יד,ד  היה רוצה הלוקח לקנותה לבנות בה בתים, ובן המצר רוצה לזורעה--הלוקח זוכה משום יישוב הארץ, ואין בה דין בן המצר.

יד,ה  [ב] בא הלוקח ונמלך בבן המצר, ואמר לו הרי פלוני בן המצר שלך רוצה למכור לי שדה זו, אלך ואקח ממנו, ואמר לו לך וקח--לא ביטל זכותו; ויש לו לסלק אותו אחר שקנה, אלא אם כן קנו מידו.  במה דברים אמורים שצריך קניין, בשמחל לו קודם שיקנה.  אבל אם מחל לו זכותו אחר שלקח, כגון שבא בן המצר וסייע עימו, או שכר ממנו, או שראה אותו בונה וסותר כל שהוא ומשתמש ולא מיחה בו ולא עירער--הרי זה מחל, ושוב אינו יכול לסלקו.

יד,ו  [ג] היה בן המצר במדינה אחרת, או חולה, או קטן, ואחר זמן הבריא החולה, והגדיל הקטן, ובא ההולך--אינו יכול לסלקו:  שאם אתה אומר כן--אין אדם יכול למכור קרקעו, שהרי הלוקח אומר לאחר כמה שנים תצא מידי.  וכזה הורו רוב הגאונים.

יד,ז  [ד] המוכר שווה מאתיים במנה--אם לכל העם מוזיל ומוכר, נותן לו בן המצר מאה ומסלקו; ואם אינו מוזיל לכל העם--נותן לו מאתיים שהיא שווה, שהמוכר נתן לזה מתנה.

יד,ח  לקח שווה מנה במאתיים--אינו יכול לסלקו, עד שייתן המאתיים.  טען בן המצר שזו קנוניה ביניהם--נשבע הלוקח בנקיטת חפץ, ונוטל מאתיים.  ואם היו שם עדים שנתן מאתיים, ובן המצר טוען שאמנה הייתה בינו ובין המוכר, ואני יודע בוודאי שלא לקח ממנו אלא מאה--הרי זה נותן מאתיים כמו שהעידו העדים, ואחר כך מסלקו, ומשביעו היסת שלקח במאתיים, ונפטר.

יד,ט  [ה] כל הרוצה למכור קרקע, ובאו שניים, כל אחד מהן אומר אני אקח בדמים אלו, ואין אחד מהן בעל המצר--אם היה האחד מיושבי העיר והאחד משכני השדה, בן העיר קודם; שכן ותלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם; קרוב ותלמיד חכמים, תלמיד חכמים קודם; שכן וקרוב, השכן קודם:  שגם זה בכלל הטוב והישר הוא.

יד,י  קדם אחד וקנה, זכה; ואין חברו שראוי לקדום לו יכול לסלקו, הואיל ואין אחד מהן בעל המצר:  שלא ציוו חכמים בדבר זה דרך דין, אלא דרך חסידות ונפש טובה היא שעושה כך.