הלכות גניבה

יש בכללן שבע מצוות--שתי מצוות עשה, וחמש מצוות לא תעשה; וזה הוא פרטן:  (א) שלא לגנוב ממון; (ב) דין הגנב; (ג) לצדק המאזניים עם המשקלות; (ד) שלא יעשה עוול במידות ובמשקלות; (ה) שלא יהיה לאדם אבן ואבן איפה ואיפה, אף על פי שאינו לוקח ונותן בהן; (ו) שלא יסיג גבול; (ז) שלא לגנוב נפשות.  וביאור מצוות אלו בפרקים אלו.
 

הלכות גניבה פרק א

א,א  כל הגונב ממון משווה פרוטה ומעלה--עובר על לא תעשה, שנאמר "לא, תגנובו" (ויקרא יט,יא).  ואין לוקין על לאו זה, שהרי ניתן לתשלומין, שהגנב, חייבה אותו תורה לשלם.  ואחד הגונב ממון ישראל, או הגונב ממון גוי עובד עבודה זרה; ואחד הגונב את הגדול, או את הקטן.

א,ב  אסור לגנוב כל שהוא, דין תורה.  ואסור לגנוב דרך שחוק, או לגנוב על מנת להחזיר, או לגנוב על מנת לשלם:  הכול אסור, שלא ירגיל עצמו בכך.

א,ג  איזה הוא גנב--זה הלוקח ממון אדם בסתר ואין הבעלים יודעין, כגון הפושט ידו לתוך כיס חברו ולקח מעותיו ואין הבעלים רואין; וכן כל כיוצא בזה.  אבל אם לקח בגלוי ובפרהסיה ובחוזק יד, אין זה גנב אלא גזלן; לפיכך ליסטיס מזויין שגנב--אינו גזלן אלא גנב, אף על פי שהבעלים יודעין בשעה שגנב.

א,ד  גנב שהעידו עליו עדים כשרים שגנב, חייב לשלם שניים לבעל הגניבה:  אם גנב דינר, משלם שניים; גנב חמור או כסות או גמל, משלם שניים בדמיה.  נמצא מפסיד כשיעור שביקש לחסר את חברו.

א,ה  הגנב שהודה מעצמו שגנב--משלם את הקרן, ופטור מן הכפל:  שנאמר "אשר ירשיעון אלוהים, ישלם שניים לריעהו" (שמות כב,ח), לא המרשיע את עצמו משלם שניים.  והוא הדין לכל הקנסות, שהמודה בהן פטור.

א,ו  תשלומי כפל נוהגין בכול, חוץ משה ושור:  שהגונב את השה או את השור, וטבח או מכר--משלם על השה תשלומי ארבעה, ועל השור תשלומי חמישה.

א,ז  אחד האיש ואחד האישה שגנבו, חייבין לשלם תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמישה.  הייתה אשת איש שאין לה לשלם--הרי הכפל עליה חוב עד שתתגרש או ימות בעלה, ובית דין נפרעין ממנה.  [ח] וקטן שגנב--פטור מן הכפל, ומחזירין דבר הגנוב ממנו; ואם איבדו--אינו חייב לשלם אף הקרן, ואפילו לאחר שהגדיל.

א,ח  [ט] העבד שגנב, פטור מן הכפל.  ובעליו פטורין--שאין אדם חייב על נזקי עבדיו, אף על פי שהן ממונו, מפני שיש בהן דעת, ואינו יכול לשומרן:  שאם יכעיסנו רבו, ילך וידליק גדיש באלף דינר וכיוצא בזה משאר נזקין.  נשתחרר העבד, חייב לשלם את הכפל.

א,ט  [י] ראוי לבית דין להכות את הקטנים על הגניבה כפי כוח הקטן, כדי שלא יהיו רגילין בה; וכן אם הזיקו שאר נזקין.  וכן מכין את העבדים שגנבו או שהזיקו מכה רבה, כדי שלא יהיו משלחת להזיק.

א,י  [יא] הייתה הגניבה ביד הגנב והשביחה מאליה, כגון כבשה שילדה, וגזזה--משלם אותה, ואת גיזותיה ואת ולדותיה; ואם אחר ייאוש ילדה וגזזה, משלם כשעת הגניבה.

א,יא  הוציא עליה הוצאות והשביחה, כגון שפיטם אותה--הרי השבח של גנב, אפילו לפני ייאוש; וכשמחזיר הגניבה עם הכפל, נוטל השבח מן הבעלים או מחשבין לו מן הכפל.

א,יב  הגניבה עצמה שהיא ביד הגנב, ולא נשתנת--חוזרת לבעליה, בין לפני ייאוש בין לאחר ייאוש, אלא שאחר ייאוש, השבח לגנב כמו שביארנו.  נשתנת הגניבה ביד הגנב--קניה וקנה שבחה, ואפילו לפני ייאוש; ואינו משלם אלא דמים.

א,יג  גנב כחושה והשמינה, או שמנה והכחישה--משלם תשלומי כפל או תשלומי ארבעה וחמישה, כשעת הגניבה.  גנב טלה ונעשה איל, עגל ונעשה שור--משלם תשלומי כפל, כשעת הגניבה; טבחו או מכרו אחר שהגדיל--נעשה שינוי בידו, וקנהו, ושלו הוא טובח ושלו הוא מוכר, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

א,יד  גנב בהמה או כלי וכיוצא בהן, ובשעת הגניבה היה שווה ארבעה, ועכשיו בשעת עמידה בדין שווה שניים--משלם קרן כשעת הגניבה, ותשלומי כפל או ארבעה וחמישה כשעת עמידה בדין.  היה שווה בשעת הגניבה שניים, ובשעת עמידה בדין ארבעה--אם שחט או מכר או שיבר הכלי או איבדו, משלם תשלומי כפל או ארבעה וחמישה כשעת עמידה בדין.  ואם מתה הבהמה או אבד הכלי מאליו, משלם תשלומי כפל כשעת הגניבה.

א,טו  מי שגנב כלי ושיברו או פחתו, או נשבר או נפחת מאליו--אין שמין לו הפחת:  אלא רואין כמה היה שווה הכלי, ומשלם לבעלים שניים בדמיו; והכלי השבור יהיה לגנב.  וכן כל כיוצא בזה.  ואם רצו הבעלים ליטול הכלי השבור, וישלם להם הפחת והכפל--שומעין להן.

א,טז  הגונב וטבח או מכר לפני ייאוש בעלים--אף על פי שלא קנה לוקח, והרי הגניבה חוזרת בעצמה מיד הלוקח--הרי זה משלם תשלומי ארבעה וחמישה; ואין צריך לומר אם טבח או מכר לאחר ייאוש--שהוא משלם תשלומי ארבעה וחמישה, שהרי הועיל במעשיו וקנה הלוקח.

א,יז  הגונב מאחר הגנב--אף על פי שנתייאשו הבעלים, אינו משלם תשלומי כפל; ואם טבח ומכר, אינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה:  לגנב הראשון אינו משלם, שהרי דין הבהמה הזאת לחזור בעיניה לבעלים ולא קניה הגנב; ולא לבעלים אינו חייב לשלם הכפל או ארבעה וחמישה, מפני שלא גנב מרשותן.

א,יח  גנב וטבח, ובא גנב אחר וגנב הטבח--משלם תשלומי כפל לגנב הראשון, שהרי קנה בשינוי מעשה; וגנב הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

א,יט  גנב ומכר, ובא אחר וגנב מן הלוקח--אם נתייאשו הבעלים--הרי הראשון משלם תשלומי ארבעה וחמישה, והגנב השני משלם תשלומי כפל; ואם לא נתייאשו הבעלים, אין האחרון משלם אלא קרן בלבד.
 

הלכות גניבה פרק ב

ב,א  הגונב את הגוי, או שגנב נכסי הקדש--אינו משלם אלא הקרן בלבד:  שנאמר "ישלם שניים לריעהו" (שמות כב,ח)--"לריעהו" ולא להקדש, "לריעהו" ולא לגוי.  וכן הגונב קודשים מבית בעליהן--בין קודשי קודשים בין קודשים קלים, בין קודשים שאין הבעלים חייבין באחריותן בין קודשים שהבעלים חייבין באחריותן--הרי זה פטור מן הכפל ומתשלומי ארבעה וחמישה:  שנאמר "וגונב, מבית האיש" (שמות כב,ו), ולא מבית הקדש.

ב,ב  וכן הגונב עבדים ושטרות וקרקעות, אינו משלם תשלומי כפל:  שלא חייבה תורה הכפל אלא במיטלטלין שגופן ממון, שנאמר "על שור על חמור על שה על שלמה" (שמות כב,ח); אבל העבדים הוקשו לקרקעות, שנאמר "והתנחלתם אותם" (ויקרא כה,מו), והשטרות, אין גופן ממון.

ב,ג  הגונב פטר חמור של חברו קודם שייפדה, משלם תשלומי כפל לבעלים, שאף על פי שאינו עכשיו שלו, ראוי הוא להיותו לו לאחר שייפדה.

ב,ד  הגונב טבלו של חברו ואכלו, משלם לו דמי טבלו.  וכן אם גנב חלבו ואכלו, משלם לו דמי חלבו.  [ה] גנב תרומה מבעליה הישראליים שהפרישוה, אינו משלם תשלומי כפל, שאין להן בה אלא טובת הנאה, וטובת הנאה אינה ממון.

ב,ה  [ו] הגונב משל אביו, וטבח או מכר, ואחר כך מת אביו--משלם לו תשלומי ארבעה וחמישה.  ואם מת אביו, ואחר כך טבח או מכר--משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ב,ו  גנב וטבח או מכר, ואחר כך הקדיש--משלם תשלומי ארבעה וחמישה; ואם הקדיש, ואחר כך טבח או מכר--אף על פי שהקדישו קודשים קלים--משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ב,ז  במה דברים אמורים, בשהקדיש אחר ייאוש.  אבל אם הקדיש לפני ייאוש, אינו קדוש; ואם טבח או מכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ב,ח  [ז] הקדישוהו הבעלים, והוא בבית הגנב--אינו קדוש לפי שאינו ברשותן, ואף על פי שלא נתייאשו; ואם טבח או מכר, אפילו אחר הקדשן--משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ב,ט  [ח] השוחט ונתנבלה בידו, והנוחר, והמעקר--משלם תשלומי כפל בלבד.  אבל אם שחט לרפואה, או לכלבים, או שנמצאת טריפה, או ששחטו בעזרה--משלם תשלומי ארבעה וחמישה, אף על פי שחולין שנשחטו בעזרה אסורין בהנאה:  הואיל ואיסורן מדבריהם, הרי זה חייב לשלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ב,י  [ט] וכן הגונב כלאיים הבא מן השה וממין אחר, או שגנב טריפה, או קיטעת, או חיגרת, או סומה, או בהמת השותפין, וטבח או מכר--משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ב,יא  [י] גנב ונתן לאחר במתנה, או שנתן לאחר לטבוח וטבח, או שנתן לאחר למכור לו ומכר האחר, גנב והקיף, גנב והחליף, גנב ופרע בהיקפו, או ששלחו סבלונות לבית חמיו--משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ב,יב  [יא] גנב ומכר, והקנה ללוקח לאחר שלושים יום, ובתוך שלושים יום הוכר הגנב--אינו משלם אלא כפל.  מכרו חוץ מאחד ממאה בו, או חוץ מידו או רגלו, כללו של דבר ששייר בו דבר הניתר עימו בשחיטה--פטור מתשלומי ארבעה וחמישה.  ואם מכרו חוץ מגיזתו, או חוץ מקרניו--חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, שאין אלו ניתרין עימו בשחיטה.

ב,יג  [יב] גנב וקטע ממנה אבר, ואחר כך מכרה, או שמכרה חוץ ממלאכתה, או שמכרה חוץ משלושים יום--אין מוציאין ממנו תשלומי ארבעה וחמישה; ואם תפס הניזק, אין מוציאין מידו.  [יג] מכרו, והייתה לו בו שותפות--פטור מתשלומי ארבעה וחמישה.

ב,יד  שותפין שגנבו וטבח אחד מהן, או מכר מדעת חברו--משלמין תשלומי ארבעה וחמישה; ואם עשה שלא מדעת חברו--פטורין מתשלומי ארבעה וחמישה, וחייבין בכפל.

ב,טו  גנב ועמד בדין, ואמרו לו הדיינין צא תן לו מה שגנבת, ויצא ואחר כך טבח או מכר--פטור מתשלומי ארבעה וחמישה.  אמרו לו חייב אתה ליתן לו, וטבח או מכר אחר כך--הרי זה חייב בתשלומי ארבעה וחמישה:  הואיל ולא חתכו הדין עליו, עדיין עומד הוא בגניבתו.

ב,טז  הגונב ברשות הבעלים--הואיל והגניבה עדיין היא ברשותן, פטור מן הכפל; וכן אם טבח ומכר שם ברשותן, פטור.  ואם הגביה הגניבה--נתחייב משום גונב, אף על פי שעדיין לא הוציאה מרשות הבעלים.

ב,יז  כיצד:  גנב טלה מן הדיר, והיה מושכו ויוצא, ומת ברשות הבעלים--פטור; הגביהו או הוציאו מרשות הבעלים, ומת--חייב.  נתנו שם בבית הבעלים לבכורת בנו, ולבעל חובו, או לשומר חינם, ולשואל, לנושא שכר, ולשוכר, והיה מושכו זה שניתן לו ומת--פטור השומר.  הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים, ומת--חייב השומר או בעל החוב שניתן לו, מפני שעדיין לא הוציאו הגנב מרשות בעליו.

ב,יח  [יז] היה העדר ביער--כיון שהכיש את הבהמה וטמנה בתוך האילנות והעצים, חייב בתשלומי כפל; ואם טבחה או מכרה שם, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ב,יט  [יח] גנב ברשות הבעלים, ואחר שידעו שנגנבה הוציאה וטבחה או מכרה חוץ מרשותן, או שגנב והוציא חוץ מרשותן, וטבח או מכר ברשותן--משלם תשלומי ארבעה וחמישה.
 

הלכות גניבה פרק ג

ג,א  כבר ביארנו בהלכות נערה, שכל העושה עבירה שיש בה עוון מיתת בית דין ותשלומין--אינו משלם, אף על פי שהיה שוגג.  והעושה עבירה שנתחייב בה מלקות ותשלומין--לוקה ואינו משלם, לפי שאין אדם לוקה ומשלם; לפיכך אם היה שוגג, או לא התרו בו--משלם ואינו לוקה.

ג,ב  במה דברים אמורים, בשנתחייב בתשלומין עם עוון מיתת בית דין כאחת, או שנתחייב תשלומין ומלקות בבת אחת.  אבל אם נתחייב בתשלומין, ואחר כך נתחייב במיתת בית דין או במלקות, או שנתחייב מלקות או מיתת בית דין, ואחר כך נתחייב בתשלומין--הרי זה לוקה ומשלם ומת.

ג,ג  [ב] כיצד:  זרק חץ בשבת מתחילת ארבע לסוף ארבע וקרע בגד חברו בהליכתו, או שהדליק גדיש חברו בשבת, או שגנב כיס בשבת והיה מגררו עד שהוציאו מרשות הבעלים שהיא רשות היחיד לרשות הרבים ואיבדו שם--הרי זה פטור מן התשלומין:  שאיסור שבת ואיסור גניבה והיזק באין כאחת.

ג,ד  אבל אם גנב כיס בשבת, והגביהו שם ברשות היחיד, ואחר כך הוציאו לרשות הרבים, והשליכו לנהר--חייב לשלם תשלומי כפל:  שהרי נתחייב באיסור גניבה, קודם שיתחייב באיסור סקילה.  וכן כל כיוצא בזה.

ג,ה  וכן אם קצץ אילן חברו ביום טוב, והתרו בו, או שהדליק את הגדיש ביום הכיפורים, והתרו בו, או שטבח ביום הכיפורים, והתרו בו--פטור מן התשלומין; אבל אם לא התרו בו--חייב בתשלומין, ומשלם תשלומי ארבעה וחמישה.

ג,ו  [ג] גנב שטבח בשבת או לעבודה זרה, אפילו בשגגה--פטור מתשלומי ארבעה וחמישה כמו שביארנו.  [ד] הייתה פרה שאולה אצלו, וטבחה בשבת דרך גניבה--פטור אף מן הכפל:  שהרי איסור שבת ואיסור גניבה באין כאחת; ואם אין גניבה, אין טביחה ואין מכירה.

ג,ז  [ה] גנב שמכר בשבת, או שמכר לעבודה זרה--חייב לשלם תשלומי ארבעה וחמישה, שאין במכירה מיתה.  ואם נעשת מלאכה בשבת בעת המכירה, פטור מתשלומי ארבעה וחמישה.  כיצד:  כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח, שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת.

ג,ח  [ו] עשה שליח לשחוט לו, ושחט לו השליח בשבת--הרי הגנב חייב בתשלומי ארבעה וחמישה, שהרי זה הגנב לא עשה עוון מיתת בית דין, וכבר ביארנו שהשוחט על ידי שליח, חייב בתשלומין.

ג,ט  [ז] היו שניים מעידים שגנב--בין שהעידו הן עצמן שטבח או מכר, בין שהעידו אחרים שטבח או מכר--משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  היו שניים מעידים שגנב, ועד אחד מעיד שטבח או מכר, או שהודה מעצמו שטבח או מכר--משלם תשלומי כפל, ואינו משלם תשלומי ארבעה וחמישה:  שהמודה בקנס, פטור כמו שביארנו.

ג,י  [ח] מי שהודה בקנס, ואחר כך באו עדים--אם הודה בתחילה בפני בית דין ובבית דין, פטור.  אבל אם הודה חוץ לבית דין, או שהודה בפני שניים בלבד, ואחר כך באו עדים--הרי זה משלם קנס על פיהם.

ג,יא  [ט] כיצד:  הודה בבית דין שגנב, ואחר כך באו עדים שגנב--פטור מן הכפל, שהרי חייב עצמו בקרן קודם שיבואו עדים.  אבל אם אמר לא גנבתי, שפטר עצמו מן הכול, ובאו עדים שגנב, וחזר ואמר בבית דין טבחתי או מכרתי--אם באו עדים אחר כך שטבח או מכר, משלם תשלומי ארבעה וחמישה, לפי שפטר עצמו תחילה מכלום, עד שבאו העדים.

ג,יב  [י] הגונב שור של שני שותפין, וטבחו או מכרו, והודה בבית דין לאחד מהן וכפר באחר, ואחר כך באו עדים שגנב וטבח או מכר--משלם לזה שכפר בו חמישה חציי בקר, וארבעה חציי שה.

ג,יג  [יא] דין הגנב לשלם הקרן והכפל או תשלומי ארבעה וחמישה, מן המיטלטלין שלו.  אם לא נמצאו לו מיטלטלין--בית דין יורדין לנכסיו, וגובין הכול מן היפה שבנכסיו כשאר הנזקין:  שנאמר בהן "מיטב שדהו ומיטב כרמו, ישלם" (שמות כב,ד).  ואם אין לו קרקע ולא מיטלטלין--בית דין מוכרין אותו, ונותנין דמיו לניזק:  שנאמר "אם אין לו, ונמכר בגניבתו" (שמות כב,ב).

ג,יד  [יב] האיש נמכר בגניבתו, אבל לא האישה; ודבר זה, מפי הקבלה.  ואין הגנב נמכר אלא בקרן; אבל הכפל או תשלומי ארבעה וחמישה--אינו נמכר בו, אלא הרי זה עליו חוב עד שיעשיר.

ג,טו  [יג] גנב את הגוי, או את ההקדש--אינו נמכר על הקרן, אלא הרי זה עליו חוב עד שיעשיר.

ג,טז  [יד] היה קרן הגניבה מאה, ואין הגנב שווה אלא חמישים--הרי זה נמכר, ושאר הקרן עם הכפל עליו חוב עד שייצא בשביעית ויעשיר וישלם.  היה הגנב שווה מאה ואחד, אינו נמכר:  שנאמר "ונמכר בגניבתו" (שמות כב,ב), עד שיהיו דמיו כולן מובלעין בגניבתו.

ג,יז  [טו] גנב ונמכר, וחזר וגנב--אם לשני גנב, הרי זה נמכר פעם שנייה; ואפילו גנב מאה איש, נמכר מאה פעמים.  ואם את הראשון גנב פעם שנייה--אינו נמכר שנייה, אלא יישאר עליו הכול חוב.

ג,יח  [טז] גנב לזה, וחזר וגנב לזה, וחזר וגנב לזה--כולן שותפין בו:  אם היו דמיו כנגד הקרן של שלושתן, או פחות מן הקרן--נמכר ומחלקין ביניהן, ושאר הכפילות חוב עליו; ואם היו דמיו יתר--אינו נמכר, והכול חוב עליו עד שיעשיר.

ג,יט  [יז] שותפין שגנבו כאחד--משלשין ביניהן, וכל אחד מהן נמכר בחלקו מן הקרן; וכל מי שדמיו יתר על חלק הקרן שנתחייב בו, אינו נמכר בו.
 

הלכות גניבה פרק ד

ד,א  הטוען שנגנב הפיקדון מביתו--אם נשבע ואחר כך באו עדים ששקר טען, ושהפיקדון היה אצלו--הרי זה משלם תשלומי כפל, שהרי הוא עצמו כגנב; ואם טבח ומכר אחר שנשבע, משלם תשלומי ארבעה וחמישה.  ואינו מביא אשם על פי עדים על שבועתו; ואינו מביא חומש, שאין החומש משתלם עם הכפל.  ואם באו עדים קודם שיישבע, אינו משלם אלא הקרן בלבד.

ד,ב  במה דברים אמורים, שנשבע קודם שישלח יד בפיקדון.  אבל אם שלח בו יד, וטען טענת גנב ונשבע, ובאו עדים--פטור מן הכפל:  שכיון ששלח יד, נתחייב בו וקנהו.  [ג] וכן הטוען טענת אבידה בפיקדון ונשבע, וחזר וטען טענת גנב ונשבע, ואחר כך באו עדים--פטור מן הכפל, שכבר יצא הפיקדון מידי הבעלים משבועה ראשונה.

ד,ג  [ד] הטוען טענת גנב באבידה ונשבע, ואחר כך באו עדים שהאבידה ברשותו ושקר טען--משלם תשלומי כפל, שנאמר "על כל אבידה" (שמות כב,ח):  והוא, שיטעון שנגנבה בליסטיס מזויין, שהוא אנוס, ופטור; אבל אם טען שנגנבה בלא אונס, פטור מן הכפל, מפני שהוא חייב לשלם על פי טענתו, ששומר אבידה כשומר שכר הוא כמו שיתבאר.

ד,ד  [ה] הטוען טענת גנב בפיקדון ונשבע, ואחר כך באו עדים שהוא ברשותו, וחזר וטען בו טענת גנב ונשבע, ואחר כך באו עדים שעדיין הוא ברשותו--אפילו מאה פעמים--חייב כפל על כל טענה וטענה; ואם נשבע חמישה פעמים, נמצא משלם שישה--הקרן שהופקד אצלו, וחמישה בקרן משום חמישה כפילות של חמש שבועות.

ד,ה  [ו] טען טענת גנב ונשבע, וחזר וטען טענת אבידה ונשבע, ובאו עדים שלא נגנב, והודה הוא שלא אבד--הואיל ומשלם תשלומי כפל על פי עדים, אינו משלם חומש על שבועה אחרונה אף על פי שהודה, שהממון המחייבו בכפל, פוטרו מן החומש.

ד,ו  [ז] מסר שורו לשניים, וטענו טענת גנב ונשבעו, והודה אחד מהן, והשני באו עליו עדים--שניהן משלמין את הקרן; ואם תפס בעל הפיקדון את הכפל, אין מוציאין מידו.  וזה שהודה--משלם חומש, כשאר הנשבעין שבועת הפיקדון שהודו מעצמן.

ד,ז  [ח] בעל הפיקדון שתבע את השומר, ונשבע שנגנב, ואחר כך הוכר הגנב, ותבע השומר את הגנב, והודה לו הגנב שגנב, ותבע בעל הפיקדון את הגנב וכפר, ובאו עדים שגנב--אם באמת נשבע השומר כשטען שנגנב, נפטר הגנב מן הכפל בהודיתו לשומר.  ואם בשקר נשבע, אין מוציאין הכפל מן הגנב; ואם תפסו הבעלים הכפל, אין מוציאין מידן.

ד,ח  תבעו הבעלים את השומר ושילם, ואחר כך הוכר הגנב ותבעוהו הבעלים והודה להן שגנב, ואחר כך תבעו השומר וכפר בו, ובאו עדים שגנב--אין מוציאין הכפל מן הגנב; ואם תפס השומר את הכפל, אין מוציאין מידו.  וכן הדין בתשלומי ארבעה וחמישה, אם טבח הגנב או מכר.

ד,ט  הטוען טענת גנב בפיקדון של קטן--אף על פי שנתן לו כשהוא קטן, ותבעו כשהוא גדול, ונשבע, ואחר כך באו עדים--הרי זה פטור מן הכפל:  שנאמר "כי ייתן איש אל ריעהו" (שמות כב,ו; שמות כב,ט)--ואין נתינת קטן כלום, וצריך שתהיה נתינה ותביעה שווין בגדול.

ד,י  שומר שגנב מרשותו--כגון שגנב טלה מעדר שהופקד אצלו, וסלע מכיס שהופקד אצלו--אם יש עליו עדים, חייב בכפל.  ואף על פי שהחזיר הסלע למקומו, והטלה לעדרו--הרי זה חייב באחריותו, עד שיודיע הבעלים:  שהרי כלתה שמירתו; וכאילו לא החזיר כלום, עד שיודיע בעליו.

ד,יא  אבל הגונב סלע מכיס חברו או כלי מביתו, והחזיר דבר הגנוב למקומו--אם ידעו הבעלים בגניבתו, ולא ידעו בחזירתו--עדיין הגנב חייב באחריותו, עד שימנה את מעותיו.  [יא] מנה את כיסו, ומצאו שלם המניין--פטור.  ואם לא ידעו הבעלים, לא בגניבתו ולא בחזירתו--אפילו מניין אינו צריך; אלא כיון שהחזירו למקומו, נפטר מאחריותו.

ד,יב  במה דברים אמורים, בדבר שאין בו רוח חיים.  אבל הגונב טלה מעדר חברו, וידעו בו הבעלים, והחזירו לעדר שלא מדעת הבעלים, ומת או נגנב--חייב באחריותו; ואם מנו את הצאן, והיא שלמה--פטור.  ואם לא ידעו הבעלים, לא בגניבתו ולא בחזירתו--אף על פי שמנו את הצאן, והיא שלמה--חייב באחריותו עד שיודיע את הבעלים, כדי שישמרו את הטלה הגנוב:  שהרי לימדו דרך אחרת, חוץ מדרך שאר הצאן שבעדר זה.
 

הלכות גניבה פרק ה

ה,א  אסור לקנות מן הגנב החפץ שגנב, ועוון גדול הוא:  שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה, וגורם לו לגנוב גניבות אחרות, שאם לא ימצא לוקח, אינו גונב; ועל זה נאמר "חולק עם גנב, שונא נפשו" (משלי כט,כד).

ה,ב  הגונב ומכר, ולא נתייאשו הבעלים, ואחר כך הוכר הגנב, ובאו עדים שזה החפץ שמכרו פלוני זה הוא גנבו בפנינו--חוזר החפץ לבעליו, והבעלים נותנין ללוקח דמים ששקל לגנב מפני תקנת השוק; והבעלים חוזרין, ועושין דין עם הגנב.  ואם גנב מפורסם הוא--לא עשו בו תקנת השוק, ואין הבעלים נותנין ללוקח כלום, אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב, ומוציא ממנו דמים ששקל לו.

ה,ג  נתייאשו הבעלים מן הגניבה--בין שנתייאשו ואחר כך מכר הגנב, בין שנתייאשו אחר שמכר--קנה הלוקח בייאוש ושינוי רשות, ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעליה; אלא נותן להם הדמים, אם לקח מגנב מפורסם, או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק, אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם.

ה,ד  בזמן שהלוקח עושה דין עם בעל הבית, אם אין עדים בכמה לקח--הרי התגר נשבע בנקיטת חפץ בכמה לקח, ונוטל מן הבעלים.  וכל הנשבע ונוטל מן הבעלים--שבועתו מדבריהם, ונשבע בנקיטת חפץ כמו שיתבאר במקומו.

ה,ה  בזמן שהלוקח עושה דין עם הגנב, והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך, והוא אומר לא מכרתי לך אלא בפחות מזה--התגר נשבע בנקיטת חפץ, ונוטל מן הגנב:  שאין הגנב יכול לישבע, מפני שהוא חשוד על השבועה.

ה,ו  גנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהיקפו--אין בזה משום תקנת השוק; אלא הבעלים נוטלים הגניבה בלא דמים, ויישאר חוב אלו על הגנב כשהיה.  מישכן הגניבה--בין שמישכן אותה ביתר על דמיה, או בפחות מדמיה--הבעלים נותנין לבעל המשכון, וחוזרין ועושין דין עם הגנב:  אלא אם כן היה גנב מפורסם כמו שביארנו.

ה,ז  הלוקח מגנב שאינו מפורסם--בין שלקח ממנו שווה מאה במאתיים, או שווה מאתיים במאה--הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית, ואחר כך מחזיר הגניבה:  מפני תקנת השוק כמו שביארנו.

ה,ח  היה נושה בגנב מאה זוז, וגנב והביא לבעל חובו, ונתן לו מאה אחרת--הרי הגניבה חוזרת לבעליה, ואומרין לזה לך ותבע הגנב במאתיים:  שלא נתת לו המאה האחרת מפני החפץ שהביא לך בלבד--כשם שהאמנתו בראשונה, האמנתו באחרונה.

ה,ט  לקח מגנב שאינו מפורסם במאה, ומכר לאחר במאה ועשרים, והוכר הגנב--בעל הגניבה נותן לזה האחרון מאה ועשרים, ונוטל גניבתו; וחוזר הבעל ונוטל עשרים של שכר מן המוכר, ונוטל המאה מן הגנב.  ואם גנב מפורסם הוא--נוטל המאה ועשרים מן התגר שלקח מן הגנב, והולך התגר ותובע הגנב במאה של קרן.  והוא הדין אם מכר השני לשלישי, והשלישי לרביעי, אפילו מאה--שהוא נוטל מכל אחד ואחד מה שנשכר, ונוטל הקרן מן הגנב.  וכל הדברים האלו, לפני ייאוש כמו שביארנו.

ה,י  בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו, ויצא לו שם גניבה בעיר, והכיר כליו וספריו ביד אחרים, או שהיה עשוי למכור, והיו כלים אלו שהכיר מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר--אם באו עדים שזה כליו של זה--יישבע זה שהן בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח, וייטול מבעל הבית, ויחזיר לו כליו.

ה,יא  היה בעל הבית עשוי למכור את כליו, ולא היו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר--אף על פי שיצא לו שם גניבה בעיר, והוכרו כליו, אינו מחזירן מיד הלקוחות, שמא הוא מכרן לאחרים.

ה,יב  אבל אם באו בני אדם ולנו בתוך ביתו, ועמד וזעק בלילה נגנבו כליי וספריי, ובאו בני אדם ומצאו מחתרת חתורה, ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאין וצרורות של כלים על כתפיהם, והכול אומרים הללו כליו וספריו של פלוני--הרי זה נאמן; ויישבע זה שהכלים בידו בנקיטת חפץ כמה הוציא, וייטול מבעל הגניבה, ויחזיר לו כליו.

ה,יג  [יב] גנב שהוחזק ונתפרסם שנכנס לתוך בית חברו ועדים מעידים שיצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו, אף על פי שהיה שם בעל הבית, וטען ואמר לקוחין הן בידי, ובעל הבית אומר גנובים הם--אם היה בעל הבית שאין דרכו למכור את כליו, ואותם כלים אין דרך בני אדם להטמינן ואין דרך אותו המוחזק להצניע כלים תחת כנפיו--הרי בעל הבית נאמן, ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כליו.

ה,יד  ואם אין אדם זה מוחזק בגניבה--אין בעל הבית נאמן, אלא נשבע זה שהכלים בידו שבועת היסת שהכלים האלו לקוחים הם בידו, והולך.
 

הלכות גניבה פרק ו

ו,א  כל דבר שחזקתו שהוא גנוב, אסור ליקח אותו; וכן אם רוב אותו הדבר שהוא גנוב, אין לוקחין אותו.  לפיכך אין לוקחים מן הרועים צמר או חלב או גדיים; אבל לוקחין מהן חלב וגבינה במדבר, אבל לא ביישוב.  ומותר ליקח מן הרועים ארבע צאן, או ארבע גיזות של צמר מעדר קטן, או חמש מעדר גדול--שאין חזקתו שהוא גונב דבר רב.  [ב] כללו של דבר:  כל שהרועה מוכרו--אם היה בעל הבית מרגיש בו, מותר ליקח אותו מן הרועה; ואם אין בעל הבית מרגיש בו, אסור ליקח אותו.

ו,ב  [ג] אין לוקחין משומרי פירות עצים או פירות, אלא בזמן שהן יושבין ומוכרים והסלים לפניהם והפלס לפניהם, שהרי הדבר גלוי ויש לו קול, ואין זה גניבה.  ולוקחין מפתח הגינה, אבל לא מאחורי הגינה.  וכולן שאמרו הטמן, אסור ליקח מהן.  ומותר ליקח מן האריס, שהרי יש לו חלק בפירות ובעצים.

ו,ג  [ד] אין לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן הקטנים, אלא דברים שחזקתן שהן שלהן מדעת הבעלים, כגון נשים שמכרו כלי פשתן בגליל, או עגלים בשרון; וכולן שאמרו הטמן--אסור ליקח מהן, מפני שהן בחזקת גניבה.  ולוקחין ביצים ותרנגולים בכל מקום מכל אדם; ואם אמר הטמן, אסור.

ו,ד  [ה] לוקחין מן הבדדין זיתים במידה, ושמן במידה; אבל לא זיתים מועטים, ולא שמן מועט--שחזקתן, גניבה הם.  וכן כל כיוצא בהם.

ו,ה  [ו] מוכין שהכובס מוציא, הרי אלו שלו; ושהסורק מוציא, הרי אלו של בעל הבית.  הכובס נוטל שלושה חוטין, והן שלו; יתר מכאן, של בעל הבית.  אם היה שחור על גבי לבן--נוטל את הכול, והם שלו.

ו,ו  [ז] החייט ששייר מן החוט כדי משיכת מחט, ושייר מן הבגד מטלית שהיא שלוש אצבעות על שלוש אצבעות--חייב להחזירן לבעלים; פחות מכאן, שלו.

ו,ז  [ח] נסורת שהחרש מוציא במעצד, שלו; ובכשיל, של בעל הבית.  ואם היה עושה אצל בעל הבית, אף הנסורת של בעל הבית.  וכל הדברים האלו וכיוצא בהן, הולכין בהן אחר מנהג המדינה.

ו,ח  [ט] כל אומן שמכר דבר מן הדברים שאינן שלו בהלכת מדינה, כגון מוכין שמכרן הסורק במקום שנהגו שיהיו לבעל הבית--אסור ליקח ממנו, מפני שהן בחזקת גניבה.  אבל לוקחין ממנו כר מלא מוכין.  ואם מכר האומן דברים שהן שלו בהלכת מדינה, לוקחין ממנו; ואם אמר הטמן, אסור.
 

הלכות גניבה פרק ז

ז,א  השוקל לחברו במשקלות חסרות מן המשקל שהסכימו עליו בני אותה המדינה, או המודד במידה חסרה מן המידה שהסכימו עליה--הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר "לא תעשו עוול, במשפט, במידה, במשקל ובמשורה" (ויקרא יט,לה).

ז,ב  אף על פי שהמודד או השוקל חסר גונב--אינו משלם תשלומי כפל, אלא משלם לו המידה או המשקל.  ואין לוקין על לאו זה, מפני שהוא חייב בתשלומין.

ז,ג  כל מי שמשהה בביתו או בחנותו מידה חסרה, או משקל חסר--עובר בלא תעשה, שנאמר "לא יהיה לך בכיסך . . ." (דברים כה,יג).  ואפילו לעשות המידה עביט של מימי רגליים, אסור:  שאף על פי שאין זה לוקח ומוכר בה, שמא יבוא מי שאינו יודע שהיא חסרה, וימדוד בה.  ואין לוקין על לאו זה, שהרי אין בו מעשה.

ז,ד  היו המידות והמשקלות של בני העיר חתומות בחותם ידוע, וזו המידה או המשקל החסרים בלא חותם--הרי זה מותר לשהותם לשאר תשמישי הבית.

ז,ה  כיוצא בזה סלע שנפגמה מן הצד--לא יעשנה משקל בין משקלותיו, ולא יזרקנה בין גרוטותיו, ולא ייקבנה ויתלנה בצוואר בנו:  שמא יבוא אחר ויעשנה משקל.  אלא או ישחוק או יחתוך או יקוץ, או ישליך לים המלח.

ז,ו  [ה] חסרה ועמדה על מחצה, יקיים.  עמדה על פחות ממחצה, יקוץ; על יתר ממחצה, יקוץ עד שיעמידנה על מחצה.  ואם לא חסרה אלא פחות משתות--יקיים לשאת ולתת בה, אבל לא למשקל:  שכל פחות משתות, מוחלין בו רוב האדם במשא ובמתן.

ז,ז  [ו] סלע שנפגמה באמצע--אסור למכור אותה להרג או לחרם, מפני שמרמין בה את אחרים; אבל נוקבה, ותולה אותה בצוואר הקטן.

ז,ח  [ז] עושה אדם מידותיו סאה, וחצי סאה, ורביע סאה, וקב, וחצי קב, ורובע הקב, וחצי הרובע, ושמין הרובע; אבל לא יעשה קביים, שלא תתחלף ברובע הסאה שהוא קב ומחצה.

ז,ט  וכן במידות הלח עושה הין, וחצי הין, ורביעית ההין, ולוג, וחצי לוג, ורביעית, ושמין, ואחד משמונה בשמינית.  ולא אסרו לעשות שלישית הין ורביעית הין, אף על פי שמתחלפין זה בזה, הואיל והיו במקדש מימות משה רבנו.

ז,י  [ח] אחד הנושא ונותן עם ישראל, או עם הגוי עובד עבודה זרה--אם מדד או שקל בחסר, עובר בלא תעשה וחייב להחזיר.  וכן אסור להטעות את הגויים בחשבון, אלא ידקדק עימו:  שנאמר "וחישב, עם קונהו" (ויקרא כה,נ)--אף על פי שהוא כבוש תחת ידיך, קל וחומר לגוי שאינו כבוש תחת ידיך; והרי הוא אומר "כי תועבת ה' אלוהיך, כל עושה אלה:  כול, עושה עוול" (דברים כה,טז), מכל מקום.

ז,יא  [ט] וכן במידת הקרקע--אם הטעה את חברו במשיחת הקרקע, עובר בלא תעשה:  שנאמר "לא תעשו עוול, במשפט, במידה" (ויקרא יט,לה)--"במידה", זו מידת הקרקע.  וכן הוא עניין פסוק זה "לא תעשו עוול, במשפט", מידת קרקע, ולא במשפט המשקל ולא במשפט המידה, אפילו מידה קטנה כמשורה.

ז,יב  [י] בני חבורה המקפידים זה על זה שהחליפו חלק בחלק, או לווה ממנו מאכל והחזיר לו--עוברין משום מידה, ומשום משקל, ומשום מניין, ומשום לווין ופורעין ביום טוב.

ז,יג  [יא] המסיג גבול ריעהו, והכניס מתחום חברו בתוך תחום שלו--אפילו מלוא אצבע--אם בחוזקה עשה, הרי זה גזלן; ואם הסיג בסתר, הרי זה גנב.  ואם בארץ ישראל הסיג הגבול, הרי זה עובר בשני לאוין:  בלאו של גניבה או של גזילה, ובלאו של "לא תסיג גבול ריעך" (דברים יט,יד).  ואין חייבין בלאו זה אלא בארץ ישראל, שנאמר "בנחלתך, אשר תנחל, בארץ" (שם).

ז,יד  [יב] קשה עונשן של מידות, יתר מעונשן של עריות, שזה בינו לבין המקום, וזה בינו לבין חברו.  וכל הכופר במצות מידות--ככופר ביציאת מצריים, שהיא תחילת הציווי; וכל המקבל עליו מצות מידות--הרי זה מודה ביציאת מצריים, שהיא גרמה לכל הציוויין.
 

הלכות גניבה פרק ח

ח,א  מצות עשה לצדק המאזניים והמשקלות והמידות יפה יפה ולדקדק בחשבונן בשעת עשייתן, שנאמר "מאזני צדק אבני צדק, איפת צדק והין צדק--יהיה לכם" (ויקרא יט,לו).

ח,ב  וכן במידת הקרקע, צריך לדקדק בחשבון משיחת הקרקע על פי העיקרים המתבארים בכתבי הגימטרייות, שאפילו מלוא אצבע מן הקרקע, רואין אותה כאילו היא מלאה כרכום.

ח,ג  [ב] ארבע אמות הסמוכין לחריץ, מזלזלין במשיחתן; והסמוכים לשפת הנהר--אין מושחין אותן כלל, מפני שהן של בני רשות הרבים.  [ג] והמודד את הקרקע--לא ימוד לאחד בימות החמה ולאחד בימות הגשמים, מפני שהחבל מתקצר בימות החמה; לפיכך אם מדד בקנה או בשלשלת ברזל וכיוצא בה, אין בכך כלום.

ח,ד  אין עושין משקלות לא של בדיל, ולא של עופרת, ולא של שאר מיני מתכות כאלו, מפני שמעלין חלודה ומתחסרין; אבל עושין של צחיח סלע, ושל זכוכית, ושל אבן שוהם, וכיוצא בהן.

ח,ה  אין עושין את המחק לא של דלעת, מפני שהוא מקל, ולא של מתכת, מפני שהוא מכביד; אבל עושהו של זית, ושל אגוזים, ושל שקמה, ושל אשכרוע, וכיוצא בהן.

ח,ו  אין עושין את המחק, צידו אחד קצר וצידו אחד עבה.  ולא ימחוק מעט מעט, מפני שמפחיתו למוכר; ולא ימחוק בבת אחת, מפני שמפחיתו ללוקח.

ח,ז  אין טומנין את המשקלות במלח כדי שיפחתו, ולא ירתיח במידת הלח בעת שמודד, ואפילו הייתה המידה קטנה ביותר:  שהרי התורה הקפידה על המידות בכל שהוא--שנאמר "ובמשורה" (ויקרא יט,לה), והיא מידה קטנה אחד משלושה ושלושים בלוג.

ח,ח  מוכרי עששייות של ברזל וכיוצא בהן--צריך להיות חוט המאזניים שאוחז השוקל בידו תלוי באוויר שלושה טפחים, וגבוהין מן הארץ שלושה טפחים, ואורך קנה המאזניים ואורך החוטים שנים עשר טפח.

ח,ט  מאזניים של מוכרי צמר ושל מוכרי זכוכית--יהיה אורך החוט שהן תלויין בו שני טפחים, וגבוהין מן הארץ שני טפחים, והקנה והחוטין אורכן תשעה טפחים.

ח,י  מאזניים של חנווני ושל בעל הבית--יהיה אורך החוט שהן תלויים בו טפח, וגבוהין מן הארץ טפח, ואורך הקנה ואורך החוטין שישה טפחים.

ח,יא  החוט שתולין בו הפלס, וכן חוט מאזניים של זהב ושל מוכרי ארגמן טוב--אורכו שלוש אצבעות, וגבוהין מן הארץ שלוש אצבעות, ואורך הפלס ואורך השלשלאות שלו כפי מה שהוא רוצה.

ח,יב  מניין שחייב המוכר להכריע ללוקח בעת ששוקל לו--שנאמר "אבן שלמה וצדק" (דברים כה,טו), אמרה תורה צדק משלך ותן לו.  [יג] וכמה--בלח, אחד למאה; וביבש, אחד לארבע מאות.

ח,יג  כיצד:  מכר לו עשר ליטרין לח, נותן לו גירומין אחד מעשרה בליטרה; ואם מכר לו עשרים ליטרין יבש, נותן לו גירומין אחד מעשרים בליטרה.  וכן לפי חשבון זה, בין רב בין מעט.

ח,יד  במה דברים אמורים, במקום שנהגו למכור עין בעין; אבל במקום שנהגו להכריע, חייב להכריע לו טפח.  [טו] היה שוקל לו עשר ליטרין--לא יאמר לו שקול אחת אחת והכרע, אלא שוקל לו עשרה בבת אחת והכרע אחד לכולן.

ח,טו  [טז] מקום שנהגו למוד בדקה, לא ימוד בגסה; בגסה, לא ימוד בדקה; למחוק, לא יגדוש ויוסיף בדמים; וכן אם נהגו לגדוש, לא ימחוק ויפחות מן הדמים:  אלא מודד כמנהג המדינה.

ח,טז  [יז] בני מדינה שרצו להוסיף על המידות או על המשקלות, לא יוסיפו יתר על שתות:  שאם היה הקב משקל חמישה, ועשאוהו מכיל שישה--הרשות בידן; יתר על שישה, לא יעשו.

ח,יז  [יח] הסיטון מקנח את מידותיו, אחת לשלושים יום.  ובעל הבית, אחת לשנים עשר חודש.  והחנווני מקנח מידותיו, פעמיים בשבת; וממחה משקלותיו, פעם אחת בשבת; ומקנח מאזניים על כל משקל ומשקל, כדי שלא יחלידו.

ח,יח  [יט] המבקש לשקול שלושה רביעי ליטרה--נותן ליטרה בכף מאזניים, והבשר ורביע ליטרה בכף שנייה:  שאם אתה אומר נותן חצי ליטרה ורביע ליטרה בכף אחת--שמא ייפול רביע הליטרה, ואין הלוקח רואהו.

ח,יט  [כ] חייבין בית דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך, שיהיו מחזרין על החנייות, ומצדקין את המאזניים ואת המידות, ופוסקין את השערים.  וכל מי שנמצא עימו משקל חסר, או מידה חסרה, או מאזניים מקולקלין--רשות יש להן להכותו כפי כוחו, ולקונסו כמה שיראה בית דין לחזק הדבר.  וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר--מכין אותו, וכופין אותו ומוכר כשער השוק.
 

הלכות גניבה פרק ט

ט,א  כל הגונב נפש מישראל, עובר בלא תעשה:  שנאמר "לא תגנוב" (שמות כ,יב; דברים ה,טז)--פסוק זה האמור בעשרת הדברים, הוא אזהרה לגונב נפשות.  וכן המוכרו--עובר בלא תעשה, שזה בכלל "לא יימכרו, ממכרת עבד" (ויקרא כה,מב).  ואין לוקין על שני לאוין אלו, מפני שהוא לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שנאמר "כי יימצא איש, גונב נפש . . ." (דברים כד,ז); ומיתתו בחנק.

ט,ב  אין הגנב חייב מיתת חנק עד שיגנוב את הישראל, ויכניסנו לרשותו, וישתמש בו, וימכרנו לאחרים--שנאמר "והתעמר בו, ומכרו" (דברים כד,ז).  ואפילו לא נשתמש בו אלא בפחות משווה פרוטה, כגון שנשען עליו או נסמך בו, אף על פי שהנגנב ישן--הרי זה נשתמש בו.

ט,ג  גנבו ונשתמש בו ומכרו, ועדיין הנגנב ברשות עצמו, ולא הכניסו הגנב לרשותו--פטור.  גנבו והוציאו לרשותו, ונשתמש בו ולא מכרו, או מכרו קודם שישתמש בו, או נשתמש בו ומכרו לאחד מקרוביו של גנב, כגון שמכרו לאביו או לאחיו--הרי זה פטור:  שנאמר "גונב נפש מאחיו" (דברים כד,ז), עד שיבדילנו מאחיו ומקרוביו במכירה.

ט,ד  וכן אם גנבו והוא ישן, ונשתמש בו כשהוא ישן, ומכרו ועדיין הוא ישן--הרי זה פטור.  [ד] וכן אם גנב אישה, ומכרה לעובריה בלבד, כגון שהתנה על הלוקח שזו השפחה לי, ואין לך אלא הוולדות--הרי זה פטור.

ט,ה  הגונב את בנו או את אחיו הקטן, וכן האפיטרופין שגנבו את היתומים שהן סמוכין אצלם, ובעל הבית שגנב אחד מבני ביתו הסמוכין על שולחנו, ומלמד תינוקות שגנב אחד מן הקטנים הלומדים אצלו--אף על פי שנשתמש בו ומכרו, פטור:  שנאמר "ונמצא בידו" (שמות כא,טז), פרט לאלו שהן מצויין בידו.

ט,ו  אחד הגונב את הגדול, או הגונב את הקטן בן יומו שכלו לו חודשיו, בין זכר בין נקבה, בין שהיה הגנב איש או אישה--הרי אלו נהרגין:  שנאמר "גונב נפש" (דברים כד,ז), מכל מקום.  ואחד הגונב את ישראל, או שגנב גר או עבד משוחרר--שנאמר "נפש מאחיו" (שם), ואלו בכלל אחינו בתורה ובמצוות הן.  אבל הגונב את העבד, או מי שחצייו עבד וחצייו בן חורין--פטור.

ט,ז  הבא במחתרת, בין ביום בין בלילה--אין לו דמים:  אלא אם הרגו בעל הבית או שאר האדם, פטורין.  ורשות יש לכול להורגו בין בחול בין בשבת, בכל מיתה שיכולין להמיתו--שנאמר "אין לו, דמים" (שמות כב,א).

ט,ח  ואחד הבא במחתרת, או גנב שנמצא בתוך גגו של אדם, או בתוך חצרו, או בתוך קרפפו--בין ביום בין בלילה.  ולמה נאמר "במחתרת" (שמות כב,א), לפי שדרך רוב הגנבים לבוא במחתרת בלילה.

ט,ט  ומפני מה התירה תורה דמו של גנב, אף על פי שבא על עסקי ממון:  לפי שחזקתו שאם עמד בעל הבית בפניו ומנעו, יהרגנו; ונמצא זה הנכנס לבית חברו לגנוב כרודף אחר חברו להורגו, ולפיכך ייהרג--בין שהיה גדול בין שהיה קטן, בין זכר בין נקבה.

ט,י  היה הדבר ברור לבעל הבית שזה הגנב הבא עליו אינו הורגו, ולא בא אלא על עסקי ממון--אסור להורגו; ואם הרגו, הרי זה הורג נפש:  שנאמר "אם זרחה השמש עליו" (שמות כב,ב)--אם ברור לך הדבר כשמש שיש לו שלום עימך, אל תהרגהו.  לפיכך אב הבא במחתרת על בנו--אינו נהרג, שוודאי שאינו הורגו; אבל הבן הבא על אביו, נהרג.

ט,יא  וכן הגנב שגנב ויצא, או שלא גנב ומצאו יוצא מן המחתרת--הואיל ופנה עורף ואינו רודף, יש לו דמים.  וכן אם הקיפוהו עדים או בני אדם--אף על פי שעדיין הוא ברשות זה שבא עליו, אינו נהרג.  ואין צריך לומר אם בא לבית דין, שאינו נהרג.

ט,יב  וכן הבא במחתרת לתוך גינתו, או לתוך שדהו, או לתוך הדיר והסהר--יש לו דמים:  שחזקתו שבא על הממון בלבד, לפי שאין רוב הבעלים מצויים במקומות אלו.

ט,יג  כל גנב שיש לו דמים--אם נפל עליו גל בשבת, מפקחים עליו.  ואם שיבר כלים בביאתו, חייב בתשלומין; אבל מי שאין לו דמים ששיבר כלים בביאתו, פטור כמו שביארנו.